לפעמים, חשב איציק, צריך לדעת להרים ידים. תשע שנים הוא השקיע
את נשמתו בחברה הזו. ניהל את המחלקה המסובכת ביותר. פיתח
מערכות חדשות, עמד בלוחות זמנים צפופים, הגיש דוחו"ת עדכנים
במועד לחברת האֵם וביצע את כל תפקידיו בדרך המקצועית ביותר.
בתיק, הוא מחזיק מכתבי שבח ותודה ממנהל הכספים של חברת האם אך
כל זה - לשוא. פעמים הרגיש עצמו כאדם החשוב ביותר בחברה. חשב,
שגם אם יפטרו את כולם - הוא ישאר אחרון, אבל רוב הזמן, היה
נאלץ להתמודד עם החונטה הצבאית של הסא"לים מוצנחי "צוות",
שניהלו את החברה בשלומיאליות מוחלטת, דאגו לעצמם ולחבריהם
וגרמו להפסדים בחוסר מקצועיות. אמרו עליהם שהם מתעסקים כל היום
בשלושת הממים. מזכירה, משכורת ומכונית. כולם, החל ממנהל
התחזוקה, גמד חרומף וקרח שהתגאה, כי בתפקידו הקודם כמפקד מחנה
בשפלה, העביר את כל החיילות בבסיס - דרך מיטת השדה שבלשכתו.
אמרו עליו שאם יקבל פקודה מהמנכ"ל, יזיז תוך לילה את מבנה
המשרד במטר אחד. הוא אמנם לא ביצע זאת, אבל דברים אחרים בשם
שולחו, הטיב לבצע. בין היתר לרדוף את איציק ולהשפיל אותו מול
עובדיו. כמו באותו יום שאמר לשושנה מהגזברות "תגידי לחשב שיבוא
אלי מיד בזחילה".  היה גם יוסיפון - מנהל התפעול. בעברו מפקד
טייסת תובלה. חוץ מלהתלונן על גובה המס שמנכים לו מהמשכורת,
תלונה שנמשכה מיום קבלת התלוש, עד אמצע החודש. האיש היה כמו
מים - לא תרם דבר לחברה. בן דודו של איציק שהכיר אותו מצופי
הכרמל. סיפר שכל חבריו לכיתה ביסודי, לא מבינים, איך הפישר
הזה, זכה להגיע לקורס טייס. היה גם ציקי, מנהל המשק. אספן
שעוני קיר שקיבל מפקודיו לרגל שלל תפקידיו הצהליים. כל הקירות
היו מלאים בשעונים האלה והוא בעצמו - אדם מחוק שלא היית מעיף
בו מבט שני, ישב מאחורי מכתבית ענק והקשיב למוסיקת התקתוקים
והצלצולים של שעוניו. המנכ"ל עצמו איש גס רוח ועם הארץ, שהרבה
להתעמר בבוטות, בכל הכפופים לו, רדף את איציק על שהביא לו
רעיונות ליעול המערכת והתריע בפניו על בזבוזים מיותרים. פעם
אחת, אף איים עליו בפיטורים אם לא ישנה דו"ח חמור שהגיש לו, על
מחדלים בזבזניים במחסן החלפים.

איציק היה כבר כבן ארבעים וחמש כשהתחיל לעבוד בחברה. עד אז היה
מדלג מעבודה לעבודה, מקפיד לא לשהות יותר משנתיים במקום אחד.
הפעם, נשבע לעצמו, הפעם יישאר בחברה עד לפנסיה.

רוזלין היקרה,
מטבעי אני אדם סגור וחשדן. מתקשה אני לחשוב על אפשרות שמכתב
שלי ייפול בידיים לא ראויות. מאז נסיעתנו המשותפת והבלתי
נשכחת, איני מפסיק לחשוב עלייך. למכתב, יש יכולת לשנות את
כמיהתי הבלתי פוסקת שמחפשת מוצא ולא מוצאת. לו הייתי שולח לך
מכתב, יכולתי לבלות את עצמי בכיסוס ציפורניים, בהמתנה לתשובה
גואלת, אך מצד שני לחשוש, שהמכתב שלי ייפול בידיים של מישהו,
כמו למשל, בידי מנהל המשק שלי (חחחח...), דבר שאיני יכול
להרשות. אעדיף לראותו מסתובב כפודל לידי ולהטיל עליו משימות
שיטמינו את אפו בקרש שולחנו למשך זמן רב.
בתוך העשייה הבלתי פוסקת שלי.  בתוך הקפדנות המרושעת שאני
מפעיל כלפי עובדיי נתיניי - נכנסת את אהובת נפשי כמשב רוח מצנן
והפכת את ליבי. היום הייתה לנו ישיבת הנהלה ואני שילחתי חיצי
זעם במהנדסים המפוטמים של החברה שמתנפחים ומנסים להסביר לי
שאני טועה. מי הם שיבקרו אותי עם ניסיון החיים העשיר שלי.
הרקות התנפחו לי כשצעקתי עליהם והראיתי להם מי כאן קובע
עובדות.
הכתבתי לפרוטוקול החלטה שהקפיצה אותם והרגיעה אותם כשהבינו
שעלי לא עובדים.
שרות הקבע בצבא, היה לי בית ספר לאמיתות החיים.  אין ספור
פעמים נפלתי וקמתי.  מכל אירוע למדתי משהו.  שופשתי כהוגן.
מרוב ניסיון שרכשתי, גדלו לי יבלות על המוח והפסקתי לרחם על
אנשים בדיוק כמו שקודמי, לא ריחמו עלי. לאט, אבל בטוח הבנתי
שזה או הם, או אני.  אז בחרתי באני ומאז חיי נהיו יותר קלים.
למדתי שהפקודים שלי עצלים ונרפים שמחכים רק לנפילה שלי, כדי
לחגוג על הדם שישפך ממני.  לא נתתי להם. הכיתי בידיים וברגליים
ללא הרף וכמעט בלי הבחנה. בסוף, זה הייתי אני - מכל המחזור שלי
- עם עוד אדם אחד, שהשתחררנו עם דרגת אלוף משנה.
בחוץ כבר חיכו לי התפקידים הדשנים. "צוות" מלווים אותנו
בנאמנות ומכשירים לנו תפקידי ניהול. מחליקים את הדרך מחיי צבא
קבע לג'ונגל האזרחות. כמומחה רב ניסיון ללוגיסטיקה, קיבלתי כאן
תפקיד סמנכ"ל וכשפרש המנכ"ל אחרי שנה, החלפתי אותו כיורשו
הטבעי.  
לפני שבועיים קיבלתי רכב חדש. אמנם לא וולוו, אבל רכב מעולה.
הרגיז אותי חשב החברה שלפני יומיים נסע בטנדר של החברה לפני
ולא נתן לי לעקוף.  תפשתי אותו בחדר האוכל וזרקתי לו כמה
מילים.  יש לו משהו מרדני בעיניים, שחייבים לטפל בו בהקדם לפני
שיתפשט ויהפוך למגיפה.
עד כאן רוזלין אהובתי. את ודאי תביני שמכתב זה לא יגיע אלייך
לעולם. אבל אני אמשיך לחשוב עלייך ולכתוב לך במחברת הזאת.
ש.


רוזלין משוש חיי,
תקלות ואירועים מביכים מאיימים להשבית את מנוחתי. בשבת
האחרונה, שיגע אותי בני, שחזר מהצבא לחמשוש. ביקש את האוטו
החדש להשוויץ מול החברים. נתתי לו את המפתחות. בארבע בבוקר
הביאו אותו מהמשטרה - בריא למזלנו. האוטו הלך טוטאל לוס. עכשיו
יש לי בעיה עם הביטוח. החברה ביטחה רק את הנהגים הישירים ועל
פי הוראה שלי - לא פחות, אסור למסור את הרכב לידיים של בן
משפחה. איזה ברוֹך. לא האמנתי שזה יקרה לי.
בצהריים, שוב נכנס אלי החשב. אדם מעצבן. מסר לי דו"ח ביקורת על
החישוקים הפסולים שפזורים סביב המחסן. אומר לי, שאנחנו עלולים
להפסיד כסף רב אם קבלני המשנה ילמדו, שאפשר לקחת חישוק פסול
כזה, להחזיר למחסן ותמורתו יקבלו חדש. עיצבן אותי. אמרתי לו
שיקח את הדו"ח בחזרה או שאני מפטר אותו. רציתי לראות אותו
משקשק כמו כולם. הוא זרק לי מבט מורעל.  אמר שמוכן לשנות את
הניסוח - אבל לא את העובדות. יצא מהמשרד שלי בלי למצמץ, השמוק
הזה.
עדיין איני חש בטוב בגלל הניתוח. היו פעמים שהתעלפתי בעבודה.
יש לי בחילות וחוסר יכולת לאכול. אני מרגיש כל כך חלש. הלוואי
והיית יכולה להיות על ידי. כל פעם שציקי עולה אלי מתעורר בי
השדון ואני רוצה לשאול אותו לשלומך. אין לך מושג עד כמה
הופתעתי  ושמחתי כשעלית ללשכה לבקר אותי ביום חמישי. היית כל
כך קורנת ויפה בשמלת השיפון הבהירה. אני מגחך כשאני נזכר איך
שיחקנו שנינו יפה יפה, לחיצת יד פורמלית בפני חדווה מזכירתי.
אני מסיים להיום,
אוהב, אוהב ורק שלך,
ש.


מחמל לבבי,
כשארגיש יותר טוב, אנסה לארגן לנו טיול לאירופה. נוכל להיות
יחד כמו שרצינו. נגנוב לנו בשקט שבועיים מהחיים ונעלם, אולי
לאיסלנד או פינלנד.
החברה כבר לא ממשלתית והבעלים החדש הביא עמו כלבלבי ציד
שמציקים ושואלים שאלות. אל תשאלי מה עשו לי בעניין הרכב. מתחיל
להיות לא נעים להיות כאן מנכ"ל.
דן שרביט, היה המפקד שלי בעשר השנים האחרונות לפני שהשתחררתי.
אני חייב לו המון ובמיוחד את הקידום שלי. הכנסתי את החברה שלו
כשותפה יחד עם החברה שלנו בשותפות להובלה במיכליות. סמכתי על
החוש המסחרי של דן ובניו והנחתי להם לתפעל את כל העסק. לפני
יומיים, שוב הופיע אצלי החשב המזויין. הראה לי דו"ח שחור על
גבי שחור, שהם גונבים אותנו בכל תחומי הפעילות המשותפת.  מה
יכולתי לעשות? הראיתי לדן את הדו"ח. אמר לי "אני מתפלא עליך,
נחלשת? פעם אדם כזה לא היה נשאר אצלך אפילו שעה. התרככת או מה?
פטר אותו!"
עדיין אני מרגיש חולשה ורק המחשבות עלייך מונעות ממני דכדוך.
עד כאן להיום אהובתי
אוהב ושלך
ש.

במרתף מבנה המשרדים של החברה שכן הבייבי שלו - הארכיון. מאות
ארגזי קרטון על מדפי פח עם עוקדנים שהכילו אלפי מסמכים, אשר
סיפרו את הסיפור המלא של החברה מיום היווסדה. חברה ותיקה בת
ארבעים שנה. בעשר השנים שקדמו להגעתו של איציק לחברה, השליכו
למרתף המבנה, תיקים ועוקדנים שהובאו בתפזורת משלושה מבנים
לפחות. הגיעו משאיות עם מסמכים שנזרקו בערימות אל המרתף. אחד
הארכיונים - הותיק שבהם, שהיה פרוץ, ללא חלונות השתכנו בו
להקות יונים. המסמכים שהגיעו משם, היו מטונפים ומלאי פרש יבש.
דווקא אותם המסמכים הישנים שהפכו לחומר היסטורי רב ערך. כמעט
שלש שנים נמשך סידור הארכיון - מיון החומר ותיוקו, תוך הפרדת
חומר שמיועד לגריסה מחומר שמיועד לשמירה.  

את לאיוש ראה לראשונה, כשזה היה כבר כבן 70. ענק, גובהו כמעט
שני מטר ורחבו כאחד מעמודי הבימה. היו לו צלקות על הפנים ששיוו
לו מראה מרושע. במחשבה ראשונה תייג אותו כשומר אישי של ראש
כנופית פשע שהצליח להגיע לגיל פרישה. טעה בגדול. תהה, האם
יצליח ל"אלף" את הבריון לתפקיד אחראי על הארכיון. להפעיל אותו
לטובת הצרכנים - יושבי הקומות העליונות. אלה בעלי הדרישות
השונות ומשונות. לפני שהיה אחראי במקום, נהגו להוציא חומר
ממיכלי הקרטון, בלי להודיע שלקחו ובלי רישום. לעיתים קרובות,
אף היו משאירים את הארגזים פתוחים בשבילים שבין טורי המדפים.

ללאיוש היה מספר על פרק ידו, עדות לעברו מתקופת הנאצים. סיפרו
עליו שהיה חזק מכל אדם בחברה, שאהב להתמודד בהורדות ידיים מול
כל העובדים וניצח את כולם. כוחו העצום ועוצמתו, אוזנו מול קור
הרוח והסבלנות בהם ניחן. באגדות שהופצו בחברה סופר, שכאשר היה
נקלע למריבה בין שני עובדים, היה אוחז בכל יד בצווארו של אחד
היריבים וכך מרים את שניהם באויר למספר דקות, ממתין שיפסיקו
להתפתל ואז מטיח אותם קדימה. הוא היה חסר פחד, חיפש מקומות
שבהם יכול היה להופיע פתאום כ"משכין שלום" והעובדים התרגלו
ולמדו לאהוב את דרך שיפוטו זו.

את התפקיד, למד לאיוש היטב ולא איכזב. הוא יצר לעצמו משרד קטן
ליד דלת המרתף וקבע כללים חדשים. אנשים הוכרחו למסור בקשות
לחומר בכתב. הוא לא הירשה להיכנס פנימה. היה מאתר עבורם, את
חומרי הגניזה המבוקשים ומעביר אותם למבקשים כשהוא משאיר פתק עם
פרטי ההשאלה בתוך מיכל הקרטון. איש לא העז להתווכח איתו או
לפרוץ פנימה. ממדי גופו ופניו מנעו הרהורים כאלה גם מהטיפוסים
הרעשנים ביותר. כשלא היו נכנסים אנשים. על החום הנורא במרתף,
ששרר בקיץ, התגבר בכך, שהיה מתפשט מבגדיו ונשאר במכנסון/תחתון
אפור שממנו בצבצו מפלי בשרו הרופסים. בזמן שלא טיפל במבקשי
המידע, היה לאיוש ממיין חומר ישן שיועד למשלוח לגריסה ומקטלג
ומתייק חומר חדש שהביאו מן המחלקות.

איציק עשה לעצמו מינהג, להימלט מדי פעם מהגהינום של חונטת
הניהול - למרתף, לבקר את לאיוש ולהתפעל מן הסדר שהשליט במקום
הפרוע הזה. ידידות גדולה צמחה ביניהם. לאיוש נפתח בפניו וסיפר
לו שהיה אלוף הונגריה בהאבקות ואיך בזכות כשרונו זה, שרד את
הגהינום הנאצי כשעימתו אותו לקרב עם אלוף גרמני בהאבקות.

ככלל, היה לאיוש שתקן גדול. חבוי מאחורי שריגי שריריו העצומים
ששמרו עליו מהתגרויות. בחיצוניותו אמנם נראה כבריון מסוכן, אך
בפנימו, שכנה נשמה גדולה ותנועותיו היו עדינות כשל אחד שלא
פוגע בזבוב. מצחו הנמוך ופניו המצולקות הטעו את מי שלא הכירו
אותו ולא הסגירו את חכמתו ועורמתו. בשיחות שניהלו, התגלה לו
כאדם שמעורה בכל פרטי ההתרחשות בחברה. שפתו היתה בסיסית וניכרה
רתיעתו מדיבורים ארוכים, דיבר מעט ובמשפטים קצרים, אך אמירותיו
היו מלאות חכמה. הוא גם הבין היטב, למרות שאיציק לא פתח בפניו
את סגור ליבו, עד כמה הוא סובל מהמנהלים הבכירים.

כאשר גברה הרישעה ואיציק נאלץ לעזוב את החברה בהתראה קצרה, היה
זה לאיוש שארגן לו פינה בארכיון, אליה הוריד את כל ספריו
המקצועיים ואת העוקדן האישי שלו.

רֶבּ אברום, היה מנהל לשכת רווחה במועצה אזורית. חסיד חב"ד
באמונתו ואב לשבעה בנים ששרתו ביחידות קרביות בצבא. בישיבת של
מנהל המחוז, פגש את ריטה, קולגה שלו מעיירה סמוכה. נוסף
לתפקידם הזהה, ישבו יחד בוועדות לקידום נושאי הרווחה באיזור.
למרות השוני ומרחק הדעות, צמחה ביניהם ידידות.
"שלום רב אברום, מה שלומך?"
"שבח לאל בורא עולם, הכל טוב. איך אצלך?"
"אתמול היו אצלנו שתי לוויות של מנהלי מחלקות שנפטרו... יום
קשה".
"קשה גם אצלי, נפטר אח של חבר שלי. אדם מצויין... היה מנהל של
חברת מהנדסים ודירקטור בקופת חולים..."
"אתה מתכוון אולי לשלמה גוּטֶר?"
"כן, איך ידעת? איש יקר, נתן מתן בסתר ושמר מצוות. אחיו מתפלל
קבוע אצלנו בבית הכנסת."
"אהה, הוא היה הבוס של איציק, אני באמת אדבר איתו בבית".
"איש יקר, איש טוב"
"להתראות, ביי".
"שלום".

בארוחת הערב, מספרת ריטה לאיציק, שפגשה את רב אברום בבאר שבע
שסיפר לה שהיה בלוויה של שלמה גוּטֶר. "הוא מתאר אותו כצדיק
גדול, עתיר מצוות".
"הממ... כן," הוא מציץ אליה בעין אחת ושוקע בהרהורים.

שנה אחרי שנאלץ לעזוב את החברה, חזר לקחת את החומר האישי שלו
מן הארכיון של לאיוש. שלושה מיכלי גניזה שמסומנים בשמו ובמילה
"אישי" באותיות גדולות. זה היה אחרי שרוח רעה עברה על החברה.
כמעט מחצית מעובדיה הבכירים עזבו וגם המנכ"ל פוטר בבושת פנים
משנתגלו מעלליו. סיפרו שהועמד בפניו אולטימאטום של 24 שעות
לעזוב את החברה.

איציק הניח את הקרטונים על הרצפה בפינת חדר העבודה  וכך הם
נשארו שם תקופה ארוכה, למרות שהבטיח לאשתו ולעצמו לטפל בהם
בהקדם. הרי לא ניתן לעשות ספונג'ה, באופן בו הם מונחים בחדר -
הם עלולים להרטב.

עכשיו משנתפנה, הוא מרים את מכסה הקרטון של הארגז הראשון.
מונחת בפנים מחברת מכורכת לא מוכרת ועליה כתוב "אישי". הוא
פותח אותה ומיד מזדקר מולו כתב היד המוכר:- " רוזלין
היקרה..."

רק ארבעה עמודים במחברת - טיוטות של מכתבי אהבה. לולא הכיר את
הכתב, לא היה מסוגל להאמין שהכותב מסוגל להפריש רגש כלשהו, הוא
מעלעל לאיטו וקורא את המכתבים, מגיע לעמוד האחרון:

רוזלין מתוקה שלי,
מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי"
וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי
הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי
אֱלֵי מַחֲבוֹאִי"

מפליא, איך ביאליק כבר לפני כמאה שנים היטיב לתאר את מצבי.
כלוא במשרדי, מרוחק ממך. הכלבלבים ממשיכים לרחרח ולנשוך.
ממאיסים עלי את השהות במקום שכל כך התאים לי. חבורת אומרי ההן
והטוּכֶס-לֶקֶרִים, מצטמקת. אנשים מתחמקים ממבטי. מנצלים את
מצבי. השבוע התעלפתי מספר פעמים בעבודה. הכדורים שאני לוקח לא
מסייעים עוד. הכאבים באים במרווחים קצרים יותר וכשהם באים הם
משתקים ומוציאים מריכוז. שיחת טלפון פשוטה, קשה לי לנהל.
בישיבת ההנהלה, דיברו שטויות שבימים רגילים מעוררות אותי
להסתערות, אבל אני נלחמתי להחזיק את ראשי יציב ועיני פקוחות.

חברת האם פתחה בסדרת צמצומים. זה אומר, חידוש הסכמים עם
העובדים הבכירים. החלפת חוזים שמנים בחוזים רזים. מי שלא חותם,
מקבל פיצויים ועף. קבעו דֶד-לָיין. ריח אי הנחת שמשודרת על ידי
הפחדנים סביבי, מרעיל את האויר. קשה להוציא דברים לפועל כשכולם
מסתובבים עם מפשעות רטובות.

זה עתה, סיימתי פגישה עם לקוח שמנסה לשפר תנאים באיומי עזיבה
לספק אחר. נאלצתי להוריד את המחברת למעמקי המגירה. אחרי שיצא,
הוצאתי אותה שוב, כדי להגיע לעיקר - עדנה עוזבת את הבית. היא
סוגרת את חנות הספרים שלה והולכת לגור עם העורך ההוא של הוצאת
הספרים. לא הופתעתי, הרי זה סיפור ישן, אבל זה הכאיב, הכאיב
מאד. אז עכשיו אני אדם חופשי, אדם חולה מאד ובודד יותר.
המשפחה, החברים... נשארת רק אַת, מעודדת את רוחי ואת נפשי
הדוויה.

בכל דקה של היום אני חושב עלינו חבוקים, כמֵהַ למגע ידך. יש לך
חבר חולה ומוכה, אהובתי המתוקה.
שלך לנצח (?)
ש.ג.