אנחנו נדרשים לזה שוב לקראת חגיגות יום הע' המתקרבות. בשבוע
שעבר, קמתי בעשרה לחמש כהרגלי ועמלתי על הכנת משקה הג'ינג'ר.
חתכתי את טבעות השורש שהופשרו לפיסות דקות וחיפשתי את הפינג'אן
להרתיח אותן כמו קפה שחור. הוא לא היה במקום. חיפשתי ברחבי
המטבח וסקרתי כל פינה בו. לבסוף, התכופפתי ופישפשתי בארון
הסירים המסתורי וחקרתי את צפונותיו. כשזה לא עזר, התחלתי
להוציא כלים בזה אחר זה, מתוך חשש שהקטנצ'יק נפל לאיזו פינה
אפלה. חיפושי ארכו שעה ארוכה ולבסוף הרמתי ידיים ובחרתי את סיר
החלב ככלי חליפי. ואז כשהחזרתי את כל הבלגן לארון ורציתי
להכניס את פיסות הג'ינג'ר לסיר, הזדקף הפינג'אן והבהיק אלי מפס
השיש של הכיור, שם הנחתי אותו מלכתחילה.

לא שמחתי. חרדה נפלה עלי. אמנם - ברוך השם - הורי עזבו את
העולם בדעה צלולה, סובלים ומכירים בעובדת הסיום המתרחשת, אבל
לך תדע. אולי איזה גן דור שלישי או רביעי מאיים עלי בדימנציה
ושקיעה. ככל שחשבתי על המקרה, החלטתי לפתוח יומן מיוחד ולתעד
את המקרה, לצרף אליו מקרים דומים - אם אתפוש בזמן. כך ישאר
תיעוד משקף לשקיעה האישית שלי.

בדרך כלל, יש לי זיכרון טוב למדי. אני זוכר ארועים מפורטים
מהקיבוץ אותו עזבנו כשהייתי בגיל 3 וארבעה חודשים.  אני זוכר
את הנסיעה מהקיבוץ למושבה הסמוכה כארוע טראומתי ואת חלק
מהחפצים הדלים שלקחנו איתנו ביום הפרידה. על כל פנים, כבר
כשהייתי סטודנט, היכרתי במגבלותיו של המוח והחלטתי שעדיף לדעת
לחפש סעיפים רלבנטים בפקודת מס הכנסה מאשר לדעת את כל הפקודה
בעל פה. אלוף התנך העולמי הראשון - עמוס חכם, היוה עבורי תמרור
אזהרה מהבהב - איך לא צריך להיות. כך לימדתי את עצמי משך שנים,
להעביר כל בדל מידע לאיחסון במגירות הזיכרון ולאמן את "שולחן
העבודה המוחי" לפעול כמעט ריק, אבל במוכנות, להעלות מהמגירות
את פרט הזיכרון המבוקש.
קורה בארוחות הבוקר, שחנהלה עושה לי מבחנים. כמו "מתי ואיפוא
נפגשנו?" או "מי עוד היה שם?", "איזה בגד לבשתי?" "לאן נסענו?"
"איזה תכשיט קנית לי? ואני, אחרי חריקות מסוימות של גלגלי
המוח, מצליח לאחזר את המידע.

ביום רביעי האחרון, הסתיים השיעור בקורס אבטחת מידע שמתקיים
במגדל העגול. השעה היתה שבע ורבע בערב. הבטחתי לנכדים , שאבוא
להיות עמם בתל מונד.

הנהגים המתוחכמים, משתמשים בכל נסיעה - ב"וייז", כי למרות
הנפילות שלו מאז אותו אקזיט מדהים, הוא עדין הצופה לבית ישראל
בנושא הצפיפות בכבישים והמלצות לחילוץ בדרכים חלופיות. אז
התקנתי את המסלול ב"וייז" והתחלתי לנסוע. הפשלות התחילו כבר
במטרים הראשונים כש"וייז" הודיע לי שצריך לנסוע לאיילון דרום,
במקום לצפון. מובן שלא שמעתי בקולו ונסעתי לכיוון גשר ההלכה,
כש"ווייז" שורק ומתאים כל הזמן את עצמו, אך מתעקש על אילון
דרום. מעל גשר ההלכה ראיתי פקק ענק בירידה לאיילון דרום
והמשכתי לכיוון הירידה לאיילון צפון. גם שם היה תור אימים
ו"וייז" לא מצא לנכון לספר לי מדוע הוא מתעקש על דרכים חלופיות
ואיזו קטסטרופה תחבורתית מתחוללת ברגעים אלו. המשכתי בביאליק
רמת גן כשבאנרים מאיימים מתעופפים מעל הוייז "עומס כבד ברח'
ביאליק רמת גן". לא היה שום עומס ואני גלשתי לאבא הילל, מכוון
עצמי מזרחה לכיוון דרך "אם המושבות". בנקודה זו, בגד בי מזלי
כי שיחות טלפון החלו להפציץ את האייפון, בזו אחר זו ולהעלים את
מסך ה"ווייז".

עיוור וייז גששתי את דרכי עד קצה אם המושבות מתוך כוונה לחזור
לכביש 4. שכחתי שהוא יודע להוריד אותי למורשה  דרך בית הקברות
ירקון ונלחמתי בעוז לפלס נתיב בקרית אריה. היה רק נתיב אחד -
שהוביל אותי חזרה דרומה לרח' זבוטינסקי.משם, נסעתי בבטחה
לכיוון מורשה, בדרך המוכרת לי היטב ואז כשהגעתי לפיצול תחת
הגשר - ימינה לאריאל, ישר לחיפה ות"א והשמאלי לרעננה,  בדיוק
אז, כשהוויייז אמר שיש לי עוד 21 דקות עד ליעד, צלצל שוב
הטלפון ואוטובוס ענק וחסר סבלנות דבק באחורי, כשהוא  מאותת לי
בחוסר סבלנות מופגן ומאלץ אותי לסטות מעט ימינה וכך למצוא את
עצמי מטפס בחצי עיגול מערבה, לכיוון תל אביב במקום צפונה,
לכיוון רעננה. אוסף הטעויות, חרג מכל מה שידעתי עד אותו יום.
פתאום משום מקום הופיעה תמונת הפינג'אן המבישה והבהבה מלעיגה
מולי. בפניה שמאלה לבני ברק, טעיתי ולקחתי מסלול ימני שנוסע
ישר לקרית שאול, במקום לאפשר לי פניה שמאלה לכיוון ירושלים
וצומת מורשה. הפעם הייתי פגוע ועצבני וכשנדלק הרמזור, לקחתי את
הפניה שמאלה ודהרתי ללא תקלות לכיוון מורשה, פונה שמאלה
בזהירות תוך הקפדה על השילוט ואצבע משולשת עם צפצוף ארוך על
הווייז. המתח מפני עומס בלתי סביר בכבישים התפוגג לאיטו, למרות
שהוייז התריע על עומסי תנועה כבדים בצומת רעננה. ממש כמו ילד
שסובל מחוסר תשומת לב. כשהגעתי לצומת רעננה, עמדתי  דקה דומיה
ברמזור, בעוד הוייז צובע את הכביש באדום ומתריע על עומס כבד
במקום. עומס שלא היה ולא נברא. צלחתי אותו, מהרהר על הצרכים
הסודיים של החברה הרוכשת והמפרסמים, שגורמים לוייז להתחרפן עד
כדי כך ולאבד את הדרוג המכובד שהיה לו בסולם שימי.

מי שנחרד ממש מהסיפור הזה היתה חנהלה שמרוב דאגה חושבת שצריך
לשלול את רשיוני עקב דמנציה מתקדמת. הנכדים, לעומת זה, חיכו לי
ולסיפור "דודי שמחה מתגלח" שהם אף פעם לא מתייגעים מלבקש לספר
אותו עוד ועוד. הלכתי לישון ובלילה הגיע אבי לביקור, בפעם
השניה בעשרים ושבע שנים מאז שנפטר ואמר לי שהוא "מאושפז בבית
חולים בגלל המחלה שלא מדברים עליה, אבל ברוך השם, הראש עובד
מצויין".