שום סיפור לא יכול להכות בך, כמו דברים שאתה רואה בעיניך.

בצהרי אותו יום, נסעתי ב"דרך בגין" מדרום לצפון. בהצטלבות
הרחובות "ערבי נחל" ו"על פרשת דרכים" התחלף הרמזור לאור האדום
ואני עצרתי. זה כביש רחב, רב נתיבים ואני הייתי בנתיב השמאלי
שממשיך ישר. המכוניות בכל הנתיבים עצרו ועמדו, אבל לפתע, החלה
מכונית אפורה בהירה ישנה שעמדה בנתיב הימני ביותר לנסוע. היא
נסעה כאילו נהגה אינו רואה את האור האדום (אולי סימס או אחז
סלולר ביד). הרכב עבר באיטיות לאורך הצומת מדרום לצפון.

מכיוון מערב מ"על פרשת דרכים" ל"ערבי נחל" יצאה רוכבת טוסטוס
ונכנסה במכונית האפורה. נשמע רעש נורא של שתי פגיעות וראיתי את
הקסדה של הרוכבת מתעופפת לגובה ואחר כך יורדת ומתגלגלת על
הכביש.  מיד אחר כך - כאילו בהילוך איטי - התרוממה הרוכבת
באויר לגובה של כשני מטרים התהפכה וצנחה עם ראשה מטה אל הכביש.
ראיתי אותה מתגלגלת לפחות 4 פעמים עד שנשכבה על  גבה כשידיה
מונחות על בטנה ללא שום תנועה. באותו זמן, הסתחרר הטוסטוס, חסר
הרוכב  ונסחף שמאלה כשהוא מתנגש ברכב אחר שעבר.

הדברים התרחשו בקצב של סרט קולנוע ונראו כמו סרט, למעט הידיעה
הצורבת, שזו - אמת - אמת מחרידה. ישבתי מכונס במכונית, צופה
אין אונים בחזיון הנורא, מלווה אותו בהתכווצויות ואנחות "לא,
לא, לא..." ואולי בסוג של הלם. הייתי קפוא. לא צלצלתי למשטרה
ולא למגן דוד. גם לא הוצאתי את האייפון לצילום. נשארתי ישוב
ברכב חסר אונים.

נהג הרכב שבו התנגש הקטנוע, עצר את רכבו כחמישים מטר אחרי
הצומת ויצא מן הרכב. הוא פסע כמו שיכור ונראה שגם הוא היה
בהלם. נראה כי לא כיבה את המנוע ולא בלם. המכונית שלו המשיכה
להתקדם לבד והוא נאלץ לחזור ולכבות את המנוע. לאחר מכן התחיל
לפסוע למקום  בו שכבה הבחורה.

לא עברו שתי דקות ונשמעו יללות סירנה. מכיוון "פרשת דרכים"
הגיע אמבולנס וצוות שהחל בטיפול בלב הצומת.

אוטובוס שיצא מ"על פרשת דרכים" פנה שמאלה לכיוון רמת גן,
כשהבחורה עדיין שכובה על הכביש והמטפלים לצידה. מספר דקות לאחר
מכן, התחלף האור ברמזור שמולי, לירוק וגם אני והמכוניות לצידי
החלנו לנוע בזהירות עד שפינינו את הצומת. בעיתון הלינו על
הפרעה לפעולת המטפלים.
אחרי שעתיים עברתי שוב בצומת. סימנים לא נראו, אבל יומי כבר לא
היה יום.