המילים חדשות,
אין להם מובן דומה לזה שהיה להם אם היו נהגות בזמן אחר.
הכל חדש.
אני מנגן מנגינה חדשה ואת הקהל שלי,
פתאום הלה מינור הנצחי
מקבל תפנית דרמטית למי במול ועוד במז'ור!
הכל חדש.

אני אומר לך שאני אוהב ומרגיש את זה בבטן פנימה,
אבל לא כמו רגש אהבה שכבר חוויתי,
תחושה חדשה.
בהירה, אחרת.

אני פותח בקבוק יין,
הדירקטוריון הבוגר קבע יומיים שלמים בלי פגישה,
ואני רוצה חופש מעצמי.
או
חופש בתוך עצמי.
מוזג לעצמי בכוס של יין
- יין אדום לא רע בכלל ולוגם מול עדכוני חדשות
שריפה בירושלים כנראה הצתה,
פרוטוקולים של עדויות קצב,
מחאת האוהלים מתרחבת לפריפריה,
כותרות מרצדות מול העיניים,
אני-
לוגם קצת מהיין וצולל בהם.
איך אפשר לדעת משהו?
הכל חדש.

בתמונה שאני הכי נהנה לדמיין
את באה אלי,
כבר יום שלישי והשמש שוקעת,
אחרי שאת חוצה את המרחבים
ונענית בזהירות להנחיות הדרך המדויקות שלי,
את כבר נמצאת איתי במיטה,
מסירה את כל הפריטים הלא-נחוצים באמון שפתאום מתגלה
ונוגעת בי.
העיניים שלי משתוללות הלב דופק במהירות שלא ניתן להשיגה
ואני צולל איתך עד לשדות הכי יפים שאפשר לדמיין.
במקום הזה המנגינה התפאורה הנשימה מתחלפת
ואפשר להניח להכל לידום.
אחר כך את נרדמת בתוך החיבוק שלי
ואני פתאום מאוד מתעורר,
תחושת תיעוד חריפה גורמת לי להסתכל בעיניים ערות,
איך את מונחת עלי,
איך מנורת הרחוב מאירה את הכתף שלך,
את העיגולים השחורים שמצוירים בעדינות מסביב לעינייך
ואת הרגליים השעירות שלי.

משהו מדגדג אותך ואת מתעוררת,
רוצה לחזור הבייתה בחיפזון.

כל התמונות פתאום בהירות יותר אפילו ממה שנראה מול העינים:
אני מונח על ספה שגורמת תמיד לחוש שלא בנוח,
כמו כל ספה עם משענת.
מחשב חמים מונח על ברכיי,
הכוס של היין על המשענת, הרחק, לצד חפיסת הסיגריות.
הערב גווע עם נביחות רחוקות ותקווה שאולי תתקשרי,
ואולי המציאות איתי לא תהיה בלתי אפשרית ומפחידה בשבילך
ואולי שלישי כבר יגיע, בערב,
ויביא אותך בעוד אחת משמלותייך שטרם הכרתי,
ועינייך שטרם פענחתי אבל הן מרפרפות,
מתרוצצות בין אישוניי,
ויש בהן זיק של חיבה עמוקה ונעימה
ואוכל כבר להחזיק אותך בזרועות חזקות
והזמן יעצור בשבילנו,
שוב לא יברח.