יצאתי מעצמי, לבשתי ארשת חדשה, זקפתי גב וצוואר והתחלתי ללכת
באמצע הכביש שלבש את אורה של ראש השנה.  מאחור ראיתי דמות
שטוחה שרועה על הארץ מתפתלת בין צללי ענפי עץ אורן נע ברוח
חרישית, פנים מיוסרים הביטו אלי מהארץ, בדומה  לפני הקשיש הקרח
מנגד הנשען על עץ מחמת קשיי הליכה.
חשבתי לשוב צעד, אולי שני צעדים לאחור ולדרוך על מה שהייתי, עד
לפני רגע, לצחוק צחוק פרוע לעולם ולומר ניצחתי!. איני עוד! אך
ברגע האחרון הבנתי שכניסה להתלהבות בלתי מרוסנת כזאת, , עלולה
להוציא אותי מעורי  ושוב אחזור למה שהייתי.

שנות דור ויותר גוססות  שם על הארץ, מאחורי,  שטוחות כצל המכסה
על כתמים כהים, מה שהיה פעם דם. ואני לבוש חליפת סמוקינג
מחויטת, מעונב בעניבת יום החתונה  שלי צועד בנעלי שפיץ חדשות
על חום ספטמבר לבן בוהק הנשפך  על הארץ מקולות השופרות, שבבתי
הכנסת הסמוכים.
לרגע, נדמה היה לי שאני רואה את ראש האיל מהעקדה טס מולי
ומחייך מין חיוך ארסי כזה.  הבנתי אותו, הוא סתם את פיית הקרן
בפי הבעל תוקע שבבית הכנסת. לחייו בודאי האדימו, התנפחו, עד כי
חישבו להתבקע, מרוב ניסיון תקיעה חסר תקווה. חייכתי לעצמי
והמשכתי הלאה בכביש שטוף הזוהר של ראש השנה.
פתאום ראיתי שורה של אילים חסרי קרניים עומדת ליד דלפק של חנות
מאולתרת על הגבעה ממול.  איש עשוי מלב אדם עם זקן לבן ארוך
,בלא כיסוי ראש, עמד שם וחילק לכל אחד בתורו קרניים חדשות מבית
היוצר של אלוהים.
אני הוזה חשבתי והבטתי לאחור .  אך לא ! הקשיש הזקן הקרח עמד
מאחורי ושאל אותי אם הדבר הזה במקרה שייך לי.  "לא", אמרתי. אז
הוא זרק את הדמות השטוחה חזרה אל הארץ.  הוא ברך אותי  בקול
צרוד משהו בשנה טובה והמשיך הלאה  לכיוון פיסגת העלייה.
"הי  עצור" ! קראתי לכובע בוקרים שחור  המונח על ראש מזוקן
וחליפה שחורה לגופו. הבחור  נבהל ועצר. כנראה שצעקתי ולא
קראתי, מילא . שאלתי אותו אם הוא יודע היכן מבקשים כאן סליחה,
בראש השנה. הוא הצביע על בניין שלידו עמד אספסופון  לבוש
טליתות.  מיהרתי לשם אך המילים בורסה מניות , ניירות ערך, שצפו
ברמה ריחפו מעל ההמון, הבריחו אותי מהמקום. אינני מבין בזה
דבר. הסתכלתי על השעון. השעה היתה עדיין סבירה אך חששתי שאאחר
לעניין הסליחה. ראיתי איש משטרומל כהלכה חגור חגורה בהירה על
בטן בולטת ומתחת לקפוטה השחורה שלו, גרביים  לבנות משוכת כגרבי
ליצן של קרקס.
" סליחה, אתה יודע היכן מבקשים כאן סליחה?"
הוא הצביע על  מעבר צר אפרורי: " לך שם עד הסוף ותפנה ימינה
אתה כבר תראה"
"היית שם?" שאלתי.
" לא, אני מאלו שבסוף הרחוב הזה פונים שמאלה" חייך וסלסל
בפאותיו. ברכתי אותו בשנה טובה ונכנסתי אל המעבר הצר.
היה שם איש אחד מסונדל תנ"כי  בחולצת משבצות רועשת ומכנסים
קצרות שטיאטא את המעבר במטאטא  ארוך שעבר אותו בקומתו. את
האשפה משך אל קרן זווית  שהילה בירוק צהוב ואדום האירו את
סביבתה  עברתי בצד לאורך הקירות כדי שלא אפריע לו.
" אתה מחפש משהו?" שאל אותי בנימה אדיבה משהו.
" לא. באמת לא" אמרתי: " אך מוזר בעיני העבודה הזאת שאתה מבצע
כאן בראש השנה."
" מישהו צריך לעשות את זה " השיב לי וחייך.
" מה אתה עושה?"
" אני מטאטא את החטאים, אל בור השריפה שם בפינה.
של אלו שזרקו אותם אחריהם" הוסיף  כלאחר יד.
"מי הם אלו?"
אלו שפונים שמאלה בסוף המעבר הזה" השיב.
"ולאן אתה?" שאל.
"אני ממהר למקום בו מבקשים סליחה אמרתי. האם איחרתי את
המועד?"
"סבורני שלא, כי התור שם ארוך כאורך הגלות".אמר.
המשכתי ללכת,  נזהר לא לדרוך על החטאים  לבל אטמא אותם ברגליי
החילוניות.
רווח לי שראיתי שצדק האיש. אכן בסוף המעבר ימינה השתרך לו תור
עצום וגדול של אנשים,  הצטרפתי כמובן כאחרון בתור מצפה לתורי.
זה שלפני כך התברר לי היה אב ששיכל את שני בניו במלחמת יום
הכיפורים, אשתו לקתה בלבה ונפטרה. זה שבא ועמד אחרי, גם הוא אב
שכול, ברך אותי בשנה טובה ואמר לי "שלא תדע עוד צער".
נדהמתי, שכן אין צער ממלא את לבי, איש שמח וטוב לב אני. " תגיד
כאן לא התור של הסליחות?" שאלתי, הוא הנהן בראשו לחיוב. אך
לאחר שהסברתי לו את סיבת בואי לכאן  אמר שנדמה לו שאני מחליף
עם התור שמשמאל. "שם יש מעט אנשים מבקשי סליחה, אך נדמה לי
שלשם אתה שייך".   אמר לי. אך התור שהצטבר אחריו היה כבר כל כך
ארוך ודחוס, שלא יכולתי להסב פני לאחור וללכת.
כאשר נדחפתי על ידי העומדים אחרי והגעתי סוף סוף למקום
הסליחות, ראיתי סנה בוער על כיסא מלכות ובתוכו דמות אדם בעל
זקן ארוך, הוא פנה אלי ואמר:  "טעית, אין לי מה לבקש סליחה
ממך, אז בבקשה תפנה את מקומך לאחרים והמשך קדימה".
המשכתי הלאה אל מקום תחילת התור.
היתה שם קבוצה קטנה, כמוני, של הולכים על שתיים אשר
לפי שהבנתי עמדו וביקשו סליחה.
לפניהם היה כר דשא צר פרוע ועליו ראיתי את  שורות האילים
שקיבלו קרניים חדשות.
הגעתי ליעד, חשבתי, והנה כבר הגיע תורי.
הם הסתכלו עלי בעיניים טובות, האילים, ואני מולם עומד זקוף,
בחליפת הסמוקינג שלי מביט  בהם, איש חדש אני, אמרו להם עיניי.

הם הבינו.