במחסום
יום שבת, 7 ורבע בבוקר. אני עומד בבודקה, וכל מה שאני צריך
לעשות זה לבדוק מכוניות. -שלום, לאיזו מטרה באת?- ולרשום את
מספר המכונית. "אני גר פה." הוא אומר לי. "לא יכול להיות," אני
אומר "אני לא מכיר אותך." "אתה מכיר את כל מי שגר פה?" הוא
שואל תמה, מנסה להכשיל אותי. אני מכיר את כולם, כולם, כולם.
אחרי שבע שנים בגיהינום, אני מכיר אפילו את האבנים, והספקתי
לתת להם שמות. "כן." אני עונה. "אני גר כאן!" הוא קורא. אתה לא
גר כאן, אתה מתנחל כאן. מצאת לך פינת חמד לשרוץ בה, לשים בה את
ביתך. אבל אתה לא באמת מכאן. עבדת ברפת, בפלחה, בפרדס? אכלת
בחדר האוכל, שטפת את הכלים? אתה מכיר את החברים שלי, את
החברות? יש לך מנוי בספרייה? "טוב, תעבור." "תודה לך! תודה,
תודה, תודה! אני אמליץ עלייך למועצת הכפר!" מועצת הכפר עלק,
אפילו אין לך מעמד של מטאטא שבילים. עוד אחד שחושב שאם יש לו
בית, כסף ומכונית, הוא שווה פה משהו. "סע כבר!"

כשאני עומד בבודקה, אף אחד לא יכול עליי. אפילו מנהל הכפר מחכה
שאני אתן לו רשות להיכנס. אבק לבן עולה מהכביש הראשי, לא רחוק.
כמה ילדים-נערים מישובים וכפרים סמוכים מחכים בתחנת האוטובוס,
לאוטובוס שמגיע אולי פעם בשעתיים-שלוש. צפירה חזקה מעירה אותי
מתרדמתי. "הלו! הלו!" הוא צועק. "מה אתה רוצה?!" "תפתח את
המחסום!" "למה מי אתה?! תן לי שם ופרטים!" "למה מה שאני אתן
לך, תפתח כבר!" "שם ופרטים!" "אתה יודע מי אני?!" עוד נוד
שחושב את עצמו. "אלוהים?" הוא צוחק, הוא ממש צוחק. "טוב... אני
אתן לך שם ופרטים..." הוא נותן לי ואני רושם את מספר האוטו,
ופותח את המחסום. "אני אלוהים!" הוא צועק כשהוא מתרחק, צוחק
ומגביר את המוזיקה.

מור
6 ורבע בערב, מוצ"ש בחורף. אני יושב על קצה המיטה שלי ומעשן
סיגריה. יהונתן שוכב על המצעים במיטה של ניר, משחק עם איזה
צעצוע קטן מהביצה של קינדר, ומגניב אליי מבטים, מחכה לאיזו
קריאה שתיתן לו עניין או אקשן. אני צריך להתקלח, אבל אין חשק
להתקלח בקור הזה. מה גם שהמקלחות נמצאות בחוץ, בקצה המסדרון.
"תגיד, יהונתן," אני אומר ליהונתן, "בא לך להיות נתן?" הוא
מסתכל בי תמה מעט, וצוחק צחוק חנוק. "אתה משועמם תחת, אה?" הוא
אומר. "גם אתה." אני אומר. "אתה יודע ש-מור הביאה לי צרפתית?"
הוא אומר. מור היא בחורה טובה, אבל לא מאופסת לגמרי. כשמתחשק
לה היא צועקת, כשמתחשק לה היא מנשקת. "זה נחמד..." אני אומר
ומנסה להסתיר את קנאתי. "כן... כן..." הוא אומר, וכאילו מנחש
את המחשבות שלי, "אני יודע שזה סתם."

אני מדמיין אותו מוצא את עצמו ביחידות עם מור באיזו פינה,
לגמרי במקרה. אולי בזמן עישון סיגריה. והם מדברים ככה, כמו חבר
וחברה לקבוצה, ופתאום הגשם עושה לה את זה, או אולי עול הבגדים
החמים והזיעה הקרה... והיא פשוט מנשקת אותו, לשבור משהו קשה
בתוכה.

"טוב," אני אומר לו, "בוא נלך לאכול."
"אתה רעב?" הוא שואל.
"לא." אני אומר. אבל הוא רק מחייך טיפה, ויוצא איתי לחדר
האוכל.  

שרול עצבני
יום ראשון, 7 וחצי בערב, חורף. אני ושרול משחקים סנוקר מתחת
לחדרים, בחדר מיוחד שסידרו לזה. שרול הוא קצת קוקו, אבל הוא
שחקן סנוקר מצוין. אני יכול לשבת בצד, לאכול פרוסות פסטרמה,
והוא יגמור את כל השולחן בלי שתהיה לי אפשרות להרים אפילו את
המקל. הוא לובש אפודה פתוחה אפורה מעל חולצה אדומה עבה סגורה,
על היד שלו קשורה בנדנה, והוא כמעט לא רואה אותי, אלא את
השולחן. "שרול," אני אומר לו, "אתה צריך לשרול ת'שרוכים." הוא
עסוק עוד בשולחן, בודק זוויות, ואז מרים אליי מבט לא ממוקד
"מה...?" "השרולים, שרול." "מה?!" "אתה צריך לשרול אותם." כל
השרירים שלו נמתחים, לפני שנתיים במצב כזה הוא היה דופק בי
מכות. "אתה מנסה להוציא אותי מהריכוז! גם אם תשחק לבד, ייקח לך
שעתיים לגמור את השולחן." "אתה צודק." שתקתי.

שרול נע מסביב לשולחן כמו ברדלס, מתמקד על כדור, מניע את המקל
מעל השולחן באוויר, ואז מתכונן לתת בלבן. כל הגוף שלו נמתח כמו
רקדן. "השרולים שלך, שרול!" אני צועק. "בן-זונה!" הוא מתפרץ.
"אם לא תיתן לי לשחק אני אדחוף את המקל לגרון שלך, הבנת,
מזדיין שרמוטה!" "סליחה שרול." אני אומר. הוא מנסה להתרכז במכה
שוב, אבל הפעם הוא טרוד. "מתי זיינתי את אימא שלך?" הוא אומר
בשקט. "אתמול." אני אומר. הוא שואל את זה כשהוא עצבני. אם לא
נותנים לו תשובה טובה, הוא נכנס בבן אדם. "בדיוק." הוא אומר
ויורק את הכדור הלבן שמכניס ירוק וצהוב.

איפה פה המזכירות?
היא מתוקתקת. העיר נמצאת קרוב לכאן, והיא מסריחה ממנה. נעלי
עקב אדומות, ג'ינס צמוד-צמוד כאילו ארזו עוף, חולצה בצבע ארגמן
עם עיטורי בד ומחשוף. ליפסטיק אדום כהה. תספורת קצרה בשביל
אישה, אבל מעוצבת עם פוני גבוה. עיניים עם מסקרה, ויש איפור
כבד מטושטש, ויש ריח בושם של פאב. ריח של עיר. ריח של סירחון.
רמי הגבוה בא אליה ושואל "את מי את מחפשת?" והוא מודע היטב
שכולם מסתכלים עליו. היא נראית מבועתת ממנו, "צריך להיות כאן
מזכירות," היא אומרת, "אני לא מוצאת את המזכירות" והוא מחייך
בשלווה ושואל, "מזכירות של בית הספר או של הכפר?" היא מבועתת
"המזכירות של המקום הזה! אין למקום הזה מזכירות?!" הוא נאנח
בשלווה ומנסה להסביר בנינוחות, "כן, אבל יש מזכירות של בית
הספר, ומזכירות של הכפר. אלא שתי מקומות שונים." "לא יודעת,"
היא כמעט צורחת בחוסר אונים, "אמרו לי מזכירות, אין פה
מזכירות?!" "יש," הוא אומר בסבלנות, "אבל כדאי שתדעי איזו
מזכירות את רוצה." היא מתעלמת ממנו והולכת במהירות בתוך הג'ינס
הצמוד-צמוד והעקבים לאחת הבנות, לאורלי. "שלום," היא מחייכת
אליה כממתיקה סוד (הרי שנינו בנות, לא כמו הבנים הטיפשים,) "את
יכולה להסביר לי איפה נמצאת המזכירות? כבר חצי שעה אני מסתובבת
פה..." "איזו מזכירות?" שואלת אורלי. לאורלי יש שיער בהיר
ונוקשה עד הכתפיים, עיניים שחוקרות את העולם ומתפלאות ממנו בו
בזמן, וגם משועשעות ממנו. "המזכירות!" צווחת המתוקתקת נואשות.
אורלי מחייכת, "כן, אבל יש את המזכירות של הכפר, ואת המזכירות
של בית הספר. ויש גם את המזכירות של התושבים, ואת המזכירות של
הפנימייה." האישה מסתכלת באורלי כאילו אורלי יצאה מדעתה. "אולי
את צריכה את הדואר?" שואלת אורלי.