עבדה עליי ארבעים עשרים וחמישים. ירדה עליי בצורה משעשעת,
אמרתי - אני לא לוקח שבויים. קיפדה את פתיל חיי, ולא נותר אלא
הלם אילם. כל מה שנתנה, לא פתח את השער לסצינה הזו, בה הגיבור
דוהר אל האופק. זה לא יכול להיות, אמרתי, לדהור אל האופק. מה
זה אופק בכלל, למי שדוהר תמיד יש אופק, האופק לא נגמר, תמיד
יהיה אופק, הוא לא יגיע לשם. למה לא? היא שאלה, ושמעתי אותה
בולסת ספגטי, הוא דוהר אל האופק, אני ראיתי אותו, הוא דוהר על
הסוס והופך לאט-לאט לנקודה יותר ויותר קטנה, ושאגות הצהלה שלו
הולכות ונבלעות באופק. - הוא נעלם? שאלתי. - כן, היא ענתה,
לתוך האופק. - אבל זה לא אופק בשבילו! התחלתי לכעוס, בשבילו
תמיד יהיה עוד אופק, ועוד, הוא לא יגיע לאופק לעולם! - למה לא?
היא שאלה, ושמעתי את החיוך שלה. - פוסטמה, את פוסטמה! צעקתי
עליה וחבטתי את הטלפון, אי-אפשר להגיע לאופק, זה לא קיים! אבל
היא כבר לא שמעה, כי הטלפון הנייד הבן-זונה התחרבש לגמרי,
והפסיק לפעול. טלפון בן-זונה, צעקתי עליה והטחתי את הטלפון
לקיר.
הוא נדלק עליי. הוא נדלק עליי, ואני לא התייחסתי בתחילה. אבל
לאט הרגשתי איך אני מסמיקה כשאני לידו, וניסיתי להיראות יפה
כזאת ומגניבה, וזה עיצבן אותי יותר, כי למה מי הוא. ואז פעם
ישבנו כל הכיתה בחצר, והוא ישב ממש לידי. הרגשתי איך הוא כל
הזמן מסתכל בי, ונהיה לי חם. ניסיתי לא להתייחס אליו, למרות
שממש רציתי, ואז הוא פתאום קירב את שפתיו לאוזני ולחש, ממש
בשקט, "אני רוצה לרדת לך." הייתי קפואה, הפה שלי נפער, עיניי
הזדגגו, הנשימה שלי הפכה כבדה ונהיה לי כ"כ חם. הייתי כ"כ בהלם
שלא הגבתי בכלל. הרגשתי אותו מחייך, וגם כעסתי עליו, אבל לא
הייתי מסוגלת להסתכל עליו, להגיד משהו, לצעוק או לסטור. במקום
זה ישבתי כשהלב שלי דופק חזק ולחץ הדם שלי נוסק, ולאחר זמן
שהרגיש נצח הרגשתי את האצבעות שלו מלטפות לי מאחורי האוזן...
הרגשתי שאני מתה. ואז הוא אמר "היה לך משהו פה," ולא הוסיף.
למה את לא באה אליי יותר? את לא אוהבת אותי? הכנתי לך שניצל
עוף חריף כמו שאת אוהבת, וספגטי מתובל עם קציצות בקר. חלטתי
מיץ תפוזים, סחטתי מיץ תפוזים... את רואה, איך אני בלעדייך? יש
ארוחות שלמות במקרר שמספיקות לחודש. כבר שבועיים אני מבשל כל
יום, וגם עושה הרבה מיצים. אפילו קניתי לך סיגריות, מ-כל
הסוגים, מי יודע מה את מעשנת עכשיו... ואולי את לא מעשנת.
וקניתי סוגי תה, סוגי קפה, וסוגי אלכוהול. גם קפה נמס, הרבה
סוגים, את באה? החלטתי לצבוע את הקירות בצבע ארגמן. אמרת שזה
הצבע של הרחם. שמתי עציצים גדולים עם צמחים גדולים וגם מטפסים.
התקנתי מנורות עם צבעים והחלפתי את המיטות והספות והכיסאות
למשהו נוח יותר. ריפדתי את הרצפה בשטיחים. התקנתי אח, עשיתי
פתח לארובה, את העצים אפילו חטבתי בעצמי... היית מאמינה? למדתי
לבשל את כל סוגי המרקים, האמיתיים, בלי אבקות מוכנות... אפילו
קניתי כיסא נדנדה, והדומים לרגליים, וגם פופים. יש לי כמה
נרגילות פה, וחומר בשבילן. יש גם גראס ואקסטזי וחומרים
אחרים... אני מקווה שלא הגזמתי. סבונים, כל מיני סבונים,
ושמפואים, ואפילו סבון קוס וקרם ידיים, ורגליים, ופנים...
הכול. ואיפור. קניתי לך איפור. מילאתי את הארון במלא בגדים
שאני מקווה שתאהבי. גם גרביים ותחתונים. יש אפילו צעיפים
וכובעים... יש מניפות. קר לי, את יודעת? אז בואי כבר.
אני מאוד צריך לקנות סיגריות עכשיו כדי שיהיה לי מלא סרטן
בגרון, ויצטרכו לחתוך לי את הגרון בשביל שלא יהיה לי סרטן
בגרון, אבל אני אעדיף למות עם גרון שלם ולא חתוך, לא אכפת לי
למות, העיקר שלא יחתכו לי את הגרון.
אני מאוד צריך לשמוע את השטויות ברדיו, כי אין לי משהו אחר
לעשות, וגם אני מסריח כי לא התקלחתי מלא זמן, והגיע זמן להתקלח
כי כשמתקלחים זוכים להרבה ניקיון, וניקיון זה טוב - אמרו לי
כולם, כי הם יודעים שניקיון זה טוב.
כואב לי מאוד הגרון, כי מתחיל אצלי סרטן בגרון, והם יגידו
שצריך לחתוך לי את הגרון, אבל אני לא אתן שיחתכו, כי את החתכים
בי אני מעדיף לעשות בעצמי. אני חותך את עצמי כבר כמעט עשרים
שנה.
יש לי בלוטה באחורה של הראש, כי השכל שלי מתנקז לשם, אבל אין
לי גישה אליו, בגלל זה אני יותר חכם, אבל רק בתיאוריה, כי אין
לי אפשרות להשתמש בשכל שלי. אבל אם ישחררו לי את השכל אני אהיה
מבריק מאוד, אולי אפילו גאון בתחומים מסויימים. אבל הם לא
רוצים שאהיה גאון, כי אני שונא אותם, ואני עלול להפעיל את השכל
שלי נגדם. אז הם מעדיפים שאני אהיה ככה כזה לא כ"כ.
סיוון הייתה אצלי לפני כמעט שבועיים, והיא התפלאה כמה חתכים
נוספו לי לזין. היא אמרה שעדיף שאני אחתוך את עצמי במקומות
אחרים, כי היא אוהבת את הזין שלי ולא רוצה שהוא יפגע. היא שאלה
אם לא יכאב לי כשנשכב. אמרתי ש-כן, אבל אני אוהב שכואב. היא
הסתכלה עליי במבט מוזר וחייכה חיוך עקום. אני לא יודע מה היא
חשבה. בסוף לא שכבנו.
אני בקושי אוכל בזמן האחרון. אימא אומרת שזה בגלל שיש לי כאבים
בלב. אמרתי לה שזה לא בגלל זה, אלא בגלל שאני לא רעב. היא אמרה
שזה לא יכול להיות. אבל אני באמת לא רעב. אני שותה הרבה
אלכוהול ואוכל הרבה שוקולד ופיצוחים, אבל אני לא רעב. ויש לי
יציאות קשות, אבל זה לא נורא. היא אומרת שזה בגלל הפיצוחים.
אני אומר שזה בגלל השוקולד. אבל מה בכלל אני יודע, אני חושב
שזה בגלל שאני מסטול.
הפסיכיאטרית שלי נכנסה להיריון. זה קצת מוזר לי, כי היא מכוערת
נורא, ומי ישכב איתה בכלל. אבל היא נכנסה להיריון, וזה מוזר,
כי מישהו שכב איתה. ואני בכלל חשבתי שהיא לסבית כי יש לה שיער
בבית השחי והיא נועלת סנדלים בקיץ. אולי זה רק האור שמשתקף
מהחלון כשאני רואה אותה. אבל היא אומרת שזה הכדורים.
אתמול בלילה נרדמתי עם טלוויזיה דלוקה, וחלמתי שאני לא נרדם
אלא עוד רואה טלוויזיה. אבל בטלוויזיה היו דברים מוזרים שאני
לא יכול לתאר במילים כי אין לי אוצר מילים הרבה. וכאילו ידעתי
שאני חולם, אבל לא קמתי לכבות את הטלוויזיה. בסוף אימא כיבתה
את הטלוויזיה, אבל כבר נרדמתי.
התאבדתי אתמול בלילה, בסביבות 2 וחצי - שלוש. זאת אומרת
שניסיתי להתאבד, אבל לא הצלחתי, אחרת לא הייתי כותב. אף-אחד לא
יודע על זה. ניקיתי את כל כתמי הדם, והעלמתי את השאריות של
הכדורים. הורדתי את המים באמבטיה, וקרצפתי אותה קצת עם סבון.
בדמעות עשיתי את זה, כי חשבתי מה אבא היה מרגיש לו היה רואה את
הכתמים האדומים.
בלעתי כדורים כדי שאהיה מספיק מסטול, וניסיתי לחתוך את העורקים
בידיים. עשיתי את זה בתוך אמבטיה מלאה מים עם סכיני גילוח, אבל
לא הצלחתי לפרק אותן מהפלסטיק, והחתכים יצאו מאוד שטוחים.
ניסיתי להעמיק אותן עם סכין מפלסטיק, כי לא רציתי שישתמשו אחרי
זה בסכינים אמיתיות שהיו בהן דם, וחפרתי והרחבתי את החתך. הדם
זרם אל המים, והייתה לי סחרחורת קטנה, ופתאום נורא פחדתי
והתחרטתי, דמיינתי את אבא מגיע למחרת, כלומר היום, ומוצא
אותי... לא יכולתי לעשות לו את זה. אז מהר קשרתי סמרטוט סביב
פרק היד וטיפלתי בחתך. עם פלסטרים ויוד. ואז ניסיתי להעלים את
עקבות הפשע שניסיתי לעולל לעצמי. די הצלחתי, כי למחרת כשאבא בא
והעיר אותי משינה, ראיתי אותו מסתכל מוזר בחדר האמבטיה, אבל לא
אומר כלום. רק שאני אשתדל יותר לא להציף את הרצפה כשאני
מתקלח...
עכשיו לקחתי את הכדור שלי, ואני לא יודע איך אצליח לא לספר את
זה לפסיכיאטרית. היא כאילו קוראת מחשבות, או גורמת לזה שיספרו
לה הכול. אני רק אבקש שלא תגלה. בעיקר לא לאבא ואימא. היחידה
שיודעת זו סיוון. אני מספר לה הכול.
איפה הייתי? אני מסתובב כבר שנים בעיר הזאת בבית הזה ושום-דבר
לא משתנה בין הקירות ובין החומות עדיין יש אובך על הקירות
ועננים שטים על התקרה ויש שמש מוארת חזקה שבאה לחסל אותי כל
קיץ ומשתינה עליי כל חורף ואני מה אני אני קטן אני קטנטון
מחליק על המדרכות כמו היה לי מקום בכלל ללכת עליהן הן לא
סוגרות אותי המדרכות רק מחליקות אותי בין בתי-בושת וברים
ומאורות סמים קלים מה אני צריך את זה אני אומר כל פעם מחדש אני
יש לי בית שלי ויש לי אפילו גינה וכלב מה אתם הייתם עושים
במקומי? מסניפים הם עונים לי וצוחקים כי אני רק על אקסטות
וגראס אבל השמיים הם שלי הם תמיד היו שלי והם שלי תמיד ויישארו
לי לנצח אבל אני לא הולך ללמד את בנות המין השני את חדוות המין
שכה ייחלו לו כשהיו צעירות בגופי השמן והכבד בריאות המשתעלות
בריח הפה הרע והשיניים הרעות מיילל כמו כלב לאוזנה ואומר לה
שוב ושוב בואי נגור ביחד נשתה תה ונעשה אהבה והיא מחייכת
בסלחנות היא רגילה לשפוכים כמוני שהולכים לאיבוד בין הרגליים
שלה אני באמת אוהב אותך אני אומר כמו כולם היא אומרת מה אני
יכול לעשות כל הסמים והאלכוהול והראש שלי שנדפק שוב ושוב כל
פעם מחדש אני רואה עננים בחלומות שלי והם כחולים מרחפים בשמיים
לבנים הוא אמר לי שזה כי אני רואה את העולם הפוך מאיפה זורחת
השמש? מערב. הוא צחק ונתן לי חומר. לך תעשה חיים. ברחוב פנים
רבות אני רואה פנים בכל מיני צורות וזה מוזר כי אני לא יכול
להחליט איך כל פרצוף או פרצופה קיבלו את הצורה שלהם. |