[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
קלונקס

הלכתי באותו יום לבית המרקחת בקופת החולים. נרדמתי רק לפנות
בוקר, והתעוררתי בערך ב-8 עוד באותו בוקר. השיער שלי היה ארוך
מדי ופרוע, היו לי זיפים כבדים, הייתי חייב את הזמן שלי
להתעורר, אני חושב ששתיתי אקסל. בבקרים האחרונים אני שותה קפה.


לא היה לי נוח ללכת, אבל היה צריך. לא היו לי כדורים לאותו
בוקר, בדר"כ אני לוקח בבוקר, בסביבות 6-8, לא משנה אם לפני
שינה, או כשאני מתעורר. לא היו לי כדורים, הייתי צריך ללכת
ככה, על ריק, כמו מטוס על אדי דלק.

הכול נראה שונה כשיוצאים מהבית בלי כדורים בדם, על הבוקר.
הרחוב נקי מקולות, הראייה של המחשבה מרוכזת רק בי, אבל מרגישה
את האווירה סביב. אני מגיע, והרוקחים בדיוק גמרו את ההפסקה. גם
ככה הם עובדים רק 4 או 6 שעות משמונה. אני נדחק כמו זקן חצוף
לקחת מספר תור, אבל לקחו לפניי במכונה בחוץ. אני מחכה. אישה
בשנות השישים לחייה, עם עיוותים בפנים של תקופה ארוכה של סבל,
מחפשת את הכרטיס המגנטי של קופת החולים. ממלמלת לעצמה "רק לקחת
רספאונד," זו תרופה פסיכיאטרית לסכיזופרניה, גם אני לוקח אותה.
מוציאה כרטיסים שונים ומראה לי, "זה הכרטיס הזה?" לא, אני
אומר, זה של ההסתדרות, ואחריו זה של הבנק, וזה כרטיס גמלאים.
מישהו מאחור מושיט מול עיניה את הכרטיס שלו ואומר בקול רם מדי
"כזה! כזה!" אני חושב באותו זמן שיהיו לה בעיות עם הרוקחים, כי
אין לה פשוט את הכרטיס. אבל אני לא מדבר. כולם סביבי זקנים
וחולים במחלות כרוניות. יש כמה צעירים חסונים שנקלעו במקרה. על
צג המספרים, מתחלפים המספרים של התורות במהירות. הרבה לקחו
מספר ולא מימשו אותו, נעלמו. אבל צריך לחכות. זקנה סובלת
מייבשת את התור יותר מעשר דקות. אנשים חסרי-סבלנות, אבל היא
נראית נואשת ולא חצופה, נזקקת, כמעט מתחננת, "סדרו לי את
התרופה!" יש בעיה עם האישור של התרופה שלה, היא דוחקת ברוקחת,
"אני לוקחת את זה שנים! דברי איתה." והיא מושיטה יד אל הרוקחת
האחראית במקום.

מגיע תורי. אני רוצה לגמור את זה מהר. הרוקחת מציצה במרשם,
בודקת במחשב, משתמשת בכרטיס והולכת להביא את התרופות. עברתי את
המשוכה המסוכנת. כולם שותקים סביבי, שקט מדי. היא מדברת אולי,
אבל אני לא שומע. מישהו צועק "גבר!" ואני מתעורר. היא חוזרת על
אותה שאלה פעמיים. אומרת שאת התרופה ההיא, קלונקס, היא לא
יכולה להביא לי עכשיו. אני מבין למה. קניתי לפני עשרים יום
בסופר-פארם, זו הייתה טעות. אני חושב במהירות שיש לי עשרים
קלונקס, ואומר בסדר, לא מתווכח. אני בן 38, ונותנים לי קצובות
של תרופות כמו לילד. אני לא שומע אותה. הכול שקט. היא שואלת
משהו, מישהו צועק בתוך השקט, אני מתעורר. היא שואלת שוב, אני
עונה. משלם על היתר ומודה לה. היא עונה לתודתי בסבלנות מוזרה.
אני הולך, יוצא. כולם מסתכלים עליי, גם הזקנה הסכיזופרנית.

אני הולך מהיר ובקצב אחיד. לא נכנס למכולת למרות שצריך לחם.
הדם שלי רעב לתרופה, הראש שלי פורח. אני מגיע לבית וחם לי
בטירוף. אני מדליק את המאוורר בנובמבר. מתפשט עד תחתונים, שותה
משקה קל, בולע את הרספאונד. יושב מול המחשב עם רדיו. המחשב
נראה זר לי, כאילו לא התעסקתי איתו שנים. אני עושה איתו היכרות
מחודשת. איתכם הקוראים בבמה, עם הפייסבוק, עם מקומות אחרים.
טמפרטורת הגוף שלי יורדת וקר לי. אני לובש פיג'מה ארוכה. אני
הולך לישון.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מותק, אולי
תעשי את העבודה
על פמניזם
במטבח?"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/14 6:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה