היו לו גופיות כאלו שחורות שהבליטו את השרירים הקשים שלו. הוא
לא היה גמיש, ושריריו לא היו ארוכים, אלא מכווצים, אבל קשים
מאוד. הוא היה מסתובב כמו ארי בסוגר בביתו הקטן, ומחכה, מרגיש,
שדברים צריכים לקרות לו, שהוא נועד ליותר מזה. אבל כל פעם
שהרים את ראשו לראות את האושר והשפע באופק, הוא נחל רק אכזבה,
הכול היה שחור, הכול היה סתמי, מנוון. הגוף שלו הרגיש נהדר,
אבל הלב שלו כאב, וגם הראש. עיניו היו בולשות אחרי עוברים
ושבים בתקווה לאיזו הזדמנות, משהו שיקרה במקרה, כי דבר טוב
צריך לבוא במקרה. הוא היה שם את התמונה של ירדנה בתחתית האסלה,
ומשתין. הוא אהב להשתין לה על הפרצוף, הפרצוף ה"חמוד" הזה.
מהפה של הפרצוף החמוד הזה היו יוצאות אליו פעם מלאן מילים
חמודות ומתפנקות שעוררו בו בחילה. "אני רוצה, אני רוצה, אני
רוצה," תמיד היא רצתה משהו, ולא שאלה ולא התעניינה אם גם הוא
רוצה משהו. עד שנשבר לו ממנה והוא זרק אותה מהבית בבעיטות.
"איפה אני אגור?!" היא צעקה, ממררת בבכי, בחדר המדרגות. השכנים
לא התערבו. "למען האמת, יקירתי, אני לא שם קצוץ." הוא ציטט את
המשפט האחרון בסרט האהוב עליה, וטרק את הדלת, משאיר אותה בחוץ.
יותר הוא לא שמע ממנה. הוא לא ידע לאן הלכה ומה עשתה. אולי היא
מתה. אולי אנסו אותה. אולי סיממו אותה. אולי היא גרה ברחוב, או
אצל מישהו שנותן לה לגור אצלו אם היא תיתן לו. זה לא הזיז לו
הרבה. הוא לא היה אטום לגמרי, אבל הרגשות היו חסומים מדי בקשר
אליה. הוא רק ניסה לא לחשוב עליה יותר מדי. בתקווה למשהו שיצוץ
הוא הלך למועדון ריקודים של הומואים. מועדון על סטייל. הוא
סטרייט לגמרי, כך לפחות ראה את עצמו, אבל לעזאזל, הוא יזיין
איזה גבר שמן וזחוח בשביל מעמד וכסף. איזה אמרגן צמרת ראה
אותו, וכשהוא ראה אותו, הוא נתן לו לראות אותו יותר. התברר
שהוא בכלל לא אמרגן, אלא מפיק סרטים גדול. "אני יכול ללהק אותך
בסרטים קטנים, אח"כ נראה." הוא היה אומר לו בחביבות. והוא היה
בא אליו לבית באיזו שכונת יוקרה, במגדל בן אולי שלושים קומות.
סוויטה ענקית. ספות רכות ובר משקאות ענק. "אתה מגלגל?" שאל
המפיק. "בטח," הוא ענה, למרות שהוא לא היה בטוח ל-מה הוא
מתכוון. המפיק גלגל לו ג'וינט ענק ושתה את הליקר שלו. הוא עישן
והשתחרר קצת, והמפיק התחיל ללטף אותו. לרגע הוא נרתע, ונדמה
שהמפיק חש בזה, אבל אז הוא חשב "אני אזיין את החזיר הזה,"
ובשעה שבאה אח"כ המפיק בכה מ-אושר. הוא קיבל מעטפה שמנה של עשר
אלף דולר, ושקית קוק. כשהוא בא למחרת, המפיק שאל אם השתמש
בקוק. הוא הודה שלא, והמפיק סידר לו שורה. ואז הלך למטבח וחזר
עירום ומרוח בקצפת דובדבנים. לקח לו רגע להבין. "בטח," הוא
אמר, ועשה את העבודה. הוא עבר קורס קצר במשחק, ושיחק בסרטים
זולים. לפעמים היו לו שורות קצרות בתסריט, כמו "הוא ברח" "בוא
נעוף מ-פה." הכסף לא היה גדול בשום קנה מידה הוליוודי, אבל הוא
לא היה רגיל גם לחמש אלף דולר ללילה. "סייח פראי," היה קורא לו
המפיק בחיבה.