הוא, מי? הגיע לקופת-חולים על רגל אחת ומקל
בדיוק הוא, מי? יצא מהרופא וחיכה למשהו
בינתיים הוא, מי? דיבר עם חבר בטלפון הנייד
"נפלתי על הגדם במקלחת"
הוא, מי? קיבל איזה אישור מהרופא, ופנה למעלית
למה?
בשביל לרדת קומה אחת ליציאה, לכניסה
דלתות המעלית נפתחו, ומולו במעלית הייתה מראה
הוא ראה את עצמו,
והוא ראה במראה את אחד האנשים מחייך בלגלוג על נכותו,
מאחורי גבו
הוא, מי? נכנס למעלית והסתובב חזרה
האיש המחייך כבר לא חייך.
-ראיתי אותך- הוא חשב.

זין שלוף
התעוררתי מוקדם, סידרתי את הזין במכנסיים, וחיפשתי את הסיגריה.
אבל לא הייתה סיגריה. "איפה הסיגריות שלי?" קראתי. משום-מה,
וזה מאוד מפתיע, איש לא ענה לי. מאוד התפלאתי, אבל חיפשתי את
הסיגריות שלי בעצמי. מצאתי אותן על מכונת הכביסה בתוך ספר
לבריאות המשפחה. הסיגריות נחו בתוך הערך "עישון" עם תמונה של
ריאות מפוחמות. לקחתי את הסיגריות וסגרתי את הספר בלי לקרוא.
לא ככה מתעוררים בבוקר, חשבתי לעצמי. עוד לחפש את הסיגריות,
ועוד לקבל הטפות ומשחקים... ישבתי במיטה שלי איפה שאני ישן
ומאונן, ועישנתי את הסיגריה העקומה שבקושי הצלחתי לחלץ
מהקופסא. ניסיתי לחשוב מחשבות שמחות וגבוהות, אבל לא הצלחתי.
גמרתי את הסיגריה והלכתי להשתין. אני עומד בפישוק גברי מעל
האסלה ומחכה. -רד, שתן, רד.- לחשתי. לא יוצא. ואני עומד ככה,
עם זין שלוף, ומנסה להתרכז. רק כשאיזו נקודה גדולה בראש שלי
תפחה והפכה לבועה - השתן השתחרר. שמחתי מאוד. הורדתי את המים
חצי מיכל, והלכתי לשטוף ידיים בחדר האמבטיה, אבל לא היה סבון.
"איפה הסבון?" קראתי בזעף, אבל משום-מה אף אחד לא ענה לי.
הלכתי ככה חצי רדום עדיין לחפש סבון. מצאתי באחד הארונות.
שלפתי אותו ואת העטיפה זרקתי, וחזרתי לחדר האמבטיה. אבל אין
מים בברז. "קוס-אמ-אמק, יא בני-זונות! למה אין מים?!" צעקתי
בזעם, אבל אף אחד לא ענה לי, לא הסביר לי, לא ארגיע אותי.
חיפשתי ככה אם יש את הבקבוקים. ברוב חוכמתי מילאתי שני בקבוקים
של ליטר וחצי במים למקרה חירום. הם היו. לקחתי אחד ושטפתי
ידיים במעט מים. התחשק לי קפה משהו בן-זונה, אבל אין מים...
ופתאום הייתה לי הארה קטנה במוחי הסחוט, אולי נשאר מים
בקומקום. נשאר. את המים בבקבוקים לא רציתי לשתות. הרתחתי את
המים ושמתי קפה בכוס, וכשרתחו מזגתי וערבבתי. עכשיו, אולי
מישהו יכול לענות לי, איפה הסוכר? הייתה צנצנת סוכר, אבל היא
הייתה ריקה. היו רק גושי סוכר קטנים שנדבקו מרטיבות הכפיות.
חיפשתי סוכר. -סוכר, סוכר, היכן אתה?- ניסיתי לפתות אותו.
חיפשתי פה, חיפשתי שם, ולא מצאתי. -אין סוכר.- הודעתי לעצמי,
וניגשתי לשתות בלי סוכר, כשפתאום מול העיניים שלי על איזו
קופסת עוגיות ריקה אני מזהה שקית נייר של סוכר. -כן...- שמחתי,
וראיתי שיש בה מעט סוכר. רוקנתי אותו לצנצנת ושמתי בכוס.  

אז למה אני מבקר עדיין במחלקה הסגורה לחולי נפש? כי יש שם
אנשים נהדרים, רק הם מבינים את הראש שלי. תמיד יש שם איזשהו
אלוהים, ותמיד יש שם כל מיני מלאכים וקיסרים, ומלכים וגנרלים.
אני אוהב לעשן איתם ג'וינט ולשמוע את הסיפורים שלהם על מלחמות
דמים ועל עולמות עליונים. "זה נורא, החיים האלה," -ל-מה אתה
מתכוון?- "החיים, זה פשוט דבר נורא."

אנחנו שונאים טלוויזיה, אבל מכריחים אותנו לצפות בה עד שזה
כואב בבטן. סביב הטלוויזיה יש כלוב ברזל והחוטים לא גלויים.
הרבה השליכו עליה משקאות קלים, כוסות ואפילו שולחנות וכיסאות.
משום-מה הטלוויזיה המחורבנת תמיד שם.

הפסיכיאטרים יודעים מה הבעיה שלנו, אבל לא מגלים. מישהו אמר לי
למה הם לא מגלים - "יש שתי סיבות," הוא אמר, "או שעשינו משהו
ממש רע שאנחנו לא זוכרים, ואם נדע - נתאבד. או שעשו לנו משהו
רע מאוד, ואם נדע - נרצח את הבן-זונה שעשה את זה. כך או כך, הם
מעדיפים לא לגלות."

מה עשו לי? מה עשיתי לאחר? כנראה שלעולם לא אדע.

אנחנו ומילפיות בנות גילנו מזדיינים כל הזמן. נשואות, רווקות,
גרושות, אלמנות, עם או בלי ילדים, זה לא משנה. הן רוצות זין,
ואנחנו רוצים להשחיל. אנחנו עושים את זה כל לילה אחרי כיבוי
אורות.

- יש לך כדור?
+ איזה?
- לא משנה.
+ יש לי פה איזה כדור, אבל אני לא יודע איך הוא ישפיע עלייך.
- רק יעשה טוב, תביא.

הן ממש חוטפות לי את הגלולה מהאצבעות.

- תחתוך אותי פה.
+ למה?
- אני אוהבת.

הן באמת אוהבות.

ועם כל הבלגאן הזה, אנחנו על הרבה תרופות, הרבה אנשים אטומים
וקרים עם חלוקים לבנים, הרבה שאלות מרגיזות בקול מונוטוני ורך,
והרבה קרמבו.

הוא נפל מהמיטה. הראש שלו נחבט ברגל כיסא והוא התעורר לתוך
התפוצצות אדומה. זה היה כאב נפשי, ולא רק פיזי. כל הפחדים
המודחקים שלו כמו הציפו אותו, וידו פרפרה לכיוון ראשו והוא רצה
למות. הוא הקיא. עדיין לא התעורר לגמרי וכבר הקיא. הנשימה לא
סדירה, עיניו ו-ורידיו בולטים, לא לשאוף את הקיא, זה
חיידקים... ואז הוא נעמד על רגליו כפוף והקיא קיא מהיר מאוד
וחלק שהציף את מרגלות המיטה. אז הוא מחה את פיו באימה והסדיר
את נשימתו. הנשימה שרקה, מחשבותיו היו דחוסות, הוא מיהר
לשירותים כי הרגיש, ומיד שיחרר לאסלה שלשול מהיר. הרקטום ירה
צרורות מהירות, וסירחון התפשט בשירותים. הוא השאיר את הדלת
פתוחה. ניקה את עצמו ושטף ידיים. במראה מעל לכיור השתקפה אליו
דמות של אדם טיפש ורדוף. כמה שמתחשק לו להיות נורמאלי, אבל אין
לו זכות, אין לו אפשרות, אין לו את האופציה להיות פקוח עיניים
ושפוי באותה המידה. הוא מתפשט ונכנס למקלחת תחת מים פושרים.
נושם ומחכה, מחכה ונרגע. זיכרון מבעית מתלקח ונכבה מיד. משאיר
מועקה. חם לו, וקר לו, וכל גופו צמרמורות. סירחון מבחיל ומתוק
מזדחל אל נחיריו. הוא שכח להוריד את המים באסלה... הוא מתנגב
ויוצא ומוריד את המים. הסירחון נבלע בגעש לתהומות שיכחה. לובש
תחתונים ארוכים, וניגש למקרר. פותח את תא המקפיא מול פניו כדי
לנשום את האוויר הקר. הוא מוזג לעצמו מיץ קר וצלול... ושותה
אותו בצמא גדול. הוא לא ידע כמה הוא צמא עד ששתה, הוא חיסל
ארבעה כוסות, והתאפק לא למזוג לו חמישית כדי שלא יקיא.