הוא מתווכח איתי שעות מה כדאי לעשות ומה לא. אני התפננתי מזמן.
אין לי חשק לכתוב, אין לי חשק לקרוא, אין לי חשק לחיות בחום
הקיץ הזה. לא שבחורף קל, אבל שם הייאוש יותר נוח. הוא אומר לי
שלא הייתי צריך להשקות את העציץ, אלא לתת לו למות. "שימות,
המנייאק." הוא אמר, בקשר לעציץ, והתחיל לפזר לי כמויות של מלח
על אדמת העציץ. "נראה אותך משקה אותו עכשיו..." הוא מלמל. אני
הייתי צריך לאסוף את המלח בידיים, ולגרד את האדמה. ואז השקיתי
את העציץ בכמות מים כפולה. זה העציץ שלי, ואני אוהב אותו. אני
אטפל בו, בצמח שצומח בו, אני לא אתן לכל מיני אויבים מבפנים
לקלקל אותי ואת העציץ שלי. אם הוא, העציץ, היה בן-אדם, הוא היה
החבר הכי טוב שלי. אז למה, לעזאזל, הוא נובל? זה עציץ מיוחד,
הוא אומר לי, עם תוחלת חיים קצרה. אני חושב שזה בולשיט, העציץ
יכול להיות עץ. למה שלא יהיה עץ? אם יגדל מספיק אשתול אותו
בחוץ באדמה. הוא יאכל את העצים האחרים בקרב על אספקת המים, כי
הוא רגיל להילחם, זה עציץ קרבי, עציץ נינג'ה... הוא צוחק. יש
לו שיניים רקובות ושחוקות, ואפילו הלשון שלו מלאה גבשושיות.
אבל הוא צוחק בפה מלא. מי תתנשק איתך, מי. הוא גם מסריח. בחום
הזה של אוגוסט הוא מתקלח אולי פעמיים-שלוש ביום. אני מגיע
בקלות ל-12. "בטח, שואב את כל המים. בגלל זה מגיע לנו חשבון
חשמל מנופח כזה!" לפעמים הוא קצת מתבלבל... אני לא מתבלבל,
ואני מבחין ומבדיל היטב בין החשבונות השונים. כולל הצריכה של
מזון וכאלה, גם סיגריות. שנינו מעשנים הרבה, אבל הוא מעשן
יותר. "תדבר איתי על באך." הוא אומר.

מעט קריר יותר רציתי לכתוב, אבל הראש והגוף שלי בוער. זו מן
תקופה כזאת, הם אומרים. מחר הכול ישתפר.
ואני שותה קר ומקיא, שותה ומקיא. והדם שלי רעב. אני
צמא-צמא-צמא כל הזמן, ומחפש משקאות שונים, לא אלכוהול.
לרגע הייתי מאושר עד שכמעט לא יכולתי להכיל את זה, ואז נפלתי,
ידעתי שזה יקרה.
אני ישות הנקראת בן-אדם, ונולדתי בצלם אלוהים. אני סינטזה
מתוכננת היטב של ה"אלים". יש בי יכולות נסתרות
אני יש לי גוף של חיה, עם ציפורניים, שיניים ושיער. אני מבקר
בשירותים - ועושה כמו כל חיה. אבל אני בן-אדם. בורכתי בידי
האלים.
אני מחפש מקום לגור בו, ששונה מ-כל מה שאני מכיר. איזו בקתה
ליד הים, קרוב מאוד לטבע, בתוך הטבע, עם רחצה בים כל בוקר
וישיבה ליד האח כל ערב.
אני רוצה להיות פסל, או יותר נכון - מגלף. אני רוצה לגלף צורות
של חיות בעץ.
לא הייתה לי ברירה, אז הסכמתי. הפכתי איש הבלגאן. איש של מילים
שעושות בלגאן. גם בתוכי הן צועקות, אבל כמהות לתמימות של הילד
שהייתי.
אני מבקש את היד המושטת, את הנשיקה על המצח. אני מבקש שיכירו
בי בתור עצמי, ולא בתור ליצן או בדרן או נביא זעם.
כי אני עובר איזשהו שלב, ואני לא יודע בדיוק איך להכיל אותו.
אני נאחז בקיים ובמוכר. אני שומע דיסקים ישנים, למשל.
אני לא איש של גירויים מהירים, אולי רק בתוך הראש שלי. אני לא
בליין, אבל אני אוהב חיים מתוקים.
וברעש הזה שיש לפעמים, אני הולך לאיבוד. אני לא יודע ב-מה
לאחוז, הכול כולל החיים שלי נראים קנה רצוץ.
לא אמרתי הכול, אני אף-פעם לא מצליח. אי-אפשר לגרד את הגזר בלי
שיישאר ממנו משהו.
טעם בראשיתי על שפתיי, טעם של סם, טעם של שנים אחורה. אני
משתולל.