פעם ניגנתי.
הייתי לוקח כלי מיתר ופורט.
מאזין, מתרגש, מתענג, מתפתח, צומח.

אז,
בניתי אולפן.
בשתי ידיים ושלושה חברים.
חדר קטן לנגן בו, והזיכרון הקצר יתארך.
חלמתי לחלק אלבום משלי, בצמתים המרכזיות.

אז,
הלכתי ללמוד.
איך נוצר גל קול, איך שרים, איך מפיקים.
את עולמות הסאונד והיצירה, ואיך קושרים קשרים.

עד שנהיה לי קשה.
בשלב הזה הפסקתי לנגן, הפסקתי אולפן, הפסקתי ללמוד.
ולא ידעתי איך לא לוותר.

זה השלב בו שמתי לעצמי תזכורות, מדי ערב בשמונה בדיוק: לנגן.
לעתים זה עבד, בעיקר זה לא.
ניסיתי בדרכים של מתמטיקה, לפתור שאלה בפסיכולוגיה.

לאחר שנתיים של תזכורות, גם הן התעייפו.
ואז הרגשתי שכבה קטנה של שומן, מצטברת לי לפני הבטן.
הבנתי שהגיעה העת.
ספורט.

ומאז ועד היום, בכל ערב בשמונה בדיוק: ספורט.
התזכורות מקפידות להזכיר, הרבה יותר משאני מקפיד להקשיב.
הבנתי שהגיעה העת.
לכתוב.

הלוואי ש
פעם כתבתי.