אנחנו מחכים
ובינתיים אנחנו הולכים לפעמים ממקום למקום
אנחנו שמים את עצמנו איפשהו לפרק זמן מסוים
אנחנו אף פעם לא חושבים על סוף ותמיד מפחדים
מהעתיד לבוא.
ומהעומק
ומהגובה.
אנחנו כבר כמעט ולא נוגעים אחד בשני
וכשאנחנו מצטופפים בקרונות תחבורה ציבורית (כמו חיות לטבח)
והידיים שלנו נוגעות בטעות
ברמה האנושית זה מרגש.
קשה לנו להודות בעובדה שאנחנו עצובים ובודדים כי זה לא מגניב.
לפעמים אנחנו מקיאים.

אנחנו מפחדים לשמוע את עצמנו שרים
מלהסתובב בבית עירומים
מנסיקת הרגשות
נדמה שאנחנו מעדיפים
לצלול לתהומות עמוקים וחשוכים
מלהתלטף עם מישהו ולהתנחם

אנחנו שקופים
וגם לא כל כך דחוסים

אנחנו לא רואים את ההבדל
בין מצחיק לעצוב
מה שמפחיד
זה הדמעות.