בכל פעם שאני יוצאת לדייט אני עוטה שכבות על גבי שכבות, כמו
מתנה שעוטפים יפה יפה. אני שוטפת פנים טוב טוב ומעלימה סימני
דמעות ואכזבות עם איפור לא עדין, שמסתיר פנים עדינות. אני
לובשת את הבגדים היפים שרוב הימים הארון לובש בשבילי, שומר
עליהם בשבילי כמו אפוטרופוס, עד שאהיה אמיצה דיה להחליט שמותר
לי ללבוש אותם יום יום. אני עולה על אוטובוס ומרגישה עצבות
חונקת, אני חשה באכזבה לבוא עוד לפני שהאכזבה באה. כשאני מגיעה
לבית הקפה אני אני ולא אני בו זמנית; בסתר ליבי אני מקווה שזה
סוף סוף יהיה הבחור שבאמת יראה אותי, אבל אני מוסתרת מאחורי
השכבות על גבי שכבות של מה שנדמה לי שצריך להציג לראווה. ואז,
כשהוא מגיע, למרות כל נאומי העידוד שאני משננת לעצמי בראש אני
הופכת לקטנה, קטנה וחסרת חשיבות; בובה באריזת מתנה שסופקה ליעד
לפי הזמנה. אני שותה את הקפה, אני שותה אותו לאט לאט, ולמרות
שזה לעולם לא קפה בוץ, אני שוקעת עמוק. הוא לא באמת מבחין בי
מאחורי כל שכבות הצבע, הבגדים והזרות שאני עוטה. כשאני חוזרת
הביתה אני שוב אני, אני חוזרת לעצמי, פושטת את הבגדים, מסירה
את האיפור, ורק אז מצליחה לזהות את מי שעומדת מולי במראה. לאן
נעלמה הבחורה הזאת בזמן הדייט? ואז אני מזכירה לעצמי שהשארתי
אותה בבית, שלא תעשה בושות.