גרייס הגיבור היה פחדן גדול. הוא היה מזיין כמו חיית טרף אבל
בליבה שלו היה פחדן. לילה אחד משכתי את גרייס הגיבור לשולחן
פיקניק על גבעה שפעם ראו ממנה עד הכפרים של הערבים. באותו לילה
העצים כבר היו גבוהים מדי בשביל לראות, ובין השיחים נשמו חיות
חושך.
היה לו קר. הוא חבק את רגלי עם יד אחת, ובשנייה ליטף את ישבני
הלוך ושוב. "את יודעת שאני יכול ללטף לך את הטוסיק כל היום?
ולתפוס אותו. ולהפליק לו. מה את אומרת?" לא הייתה לי תשובה.
האמת שלא הפריע לי שגרייס נגע בי ככה. גרייס היה גיבור. והוא
נראה כמו שגיבורים נראים. ידיו גדולות וחזקות וחזו רם.

גרייס הגיבור שאל אותי מתי אני אקח אותו אלי הביתה. הוא צפה את
התשובה כי הוא לא טיפש כמו שלרבים נדמה. כשעניתי הוא חייך.
חיוך של ילדים.
גרייס הגיבור נעמד על האדמה והשכיב אותי אחורה על השולחן.
"בואי נעשה את זה פה," הוא אמר. התחבקנו חיבוק אמיתי ולרגע
שכחתי שגרייס כל כך פחדן. ושגרייס כל כך גיבור. לרגע הוא היה
רק גרייס. אייל חד קרניים. מלך היער.

עברו יומיים כבר. גרייס הגיבור מחכה שהשבוע יעבור ונוכל לפרוס
שמיכה ולעשות את זה בחיק הטבע. או אצלו, שוב. אם אני אבטיח
לצעוק פחות.