זה היה ביום חורפי
גופי ספון במעיל חמים
ממתין לבוא קרון הרכבת
אותי תביא אל יעדי.

ברציף, אין כל אדם
רק הרוחות כאן לבדם
מייללות כאן לצדי
כמארחות את בדידותי.

קרון הרכבת כבר פקד
את פני הרציף המבודד
אשר ריקד עם הרוחות
אשר נותרו מיללות.

אשב ספון בתוך עצמי
מול נערה יפת פנים
כשלצדה מונח תיקה
חבוק היטב בכף ידה.

מעט לפני תם הנסיעה
הניחה לצדי תיקה
רמזה ששוב תשוב
אך מבטה שדר עצבות.

ובתום נסיעתי
נותר תיקה בכף ידי
הנערה טרם חזרה
ובידי נותרה צרה.

על הרציף בתחנה
לא נראתה הנערה
בידי אוחז תיקה
עליו שמרתי בקפידה.

למחרת בדף עיתון
נכתב על זו מהקרון
שאל מותה קפצה
מהקרון שבדהרה.