1.
והגוף, ממש כמו יתר הדברים,
עלול להיות שביר.
אבל כמו בהפגנה של קיצונים
שעלולה להיות שקופה למתבונן
אבל לעצמך קשה לשים לב.

הנה הימים מסודרים
כטור רוחבי של שעוני חול קטנים ומלאים,
שכל אחד בתורו קופץ לדום הופכי
ומתחיל לאזול.
(וכשהיו הרבה מהם
לא יכולת לראות את הסוף)
עכשיו מסתדרים האחרונים,
ואפשר לשמוע את דפיקות הלב
מעבר לכל השכבות שהיית עלול ללבוש,

הזמן הוא ביצה.

2.
באחת מנקודות התפנית הגורליות
היה נדמה לי ששוב
שכחתי את עמוד השדרה מאחוריי.
ובין ההפצרות
ובין הצעקות,
אחרי הנשיקות
ואחרי הלילות שלא נושמים,
הסתכלת בי.

עמדנו מול המראה
לבושים אבל מאוד עירומים,
אני צחקתי במבוכה
ואת עמדת במלוא היופי שלך
אמרת לי
'תסתכל'.
ואני הסתכלתי
וראיתי ששוב אני בצורה הקודמת,
המאוסה - כתפיים כפופות מאוד מאוד,
עמידה שפופה,
ידיים צמודות לאגן.
ואת היית יפה,
כל כך יפה שמיד רציתי שוב
לגעת בך,
אבל פחדתי.

כנראה אף פעם לא הצלחתי להאמין
שאת אוהבת אותי בחזרה.

3.
עוד כמה לילות שותקים
לשכב סמוך מאוד
כשבקושי נושמים,
לילות שהאמת הכבדה היא בכל מקום
ואין לאן לברוח.
אולי עוד כמה לילות של חסד
בהם הדם מתלקח
ואני עולה מתהומי הנשייה
ובוער בעוצמה שלא ידעתי שיש בי,
ונוגע בך
שנוגעת בי
ואנחנו קרובים
ואנחנו קרובים.
כמה לילות אחרונים ואז אני נוסע,
ומי יודע עוד כמה זמן נשוב וניפגש?

והנפש כנראה שבירה גם היא,
בכל פעם אחרי שאת רואה אותי כמו שאני
מתחת.
בכל פעם אחרי משהו, בניתוק שלי
גורם לי להגיד משהו
שתמיד יגרום לך לאבד את הסבלנות,
ואני מנסה ללמוד מה משאיר אותך קרוב.

מנסה ליצור בחזרה את התנאים
שיגרמו לי לשוב ולהזדקף.