כבר חצות.

אני מספר לך איך הרגשתי בהלוויה של אבא.
איך אחי היה קורא מספר תהלים, ממלמל דבר מה מעומק ליבו,
וכמה עלוב אני חשבתי שהכול.
הדמעות יורדות בשני נתיבים שורפים על העיניים ביחד עם כל גודש
הזכרונות ואני נכנע להן.
אני חושב בבטן איך אריאל הייתה בשמלת הכותנה השחורה
ואיך האנשים התלחשו.
את אומרת מתוך חצאי השינה שזה עולם עלוב ואז מתקנת:
אנחנו העלובים. העולם אין בו שום דבר עלוב.

הדמעות שלי נוחתות בצליל נקישה דרמתי על הסדין ואני חושב שבטח
תשמעי את הצליל אבל אינך זזה, את כבר אפופה בעולם של חבלי
שינה. ואני חושב על השמלה השחורה ההיא ועל היגון.
אחר כך אני נחלץ ממך בעדינות ואת אומרת:
כל הזמן אתה בורח ממני.
ואני אומר שלא נכון.
אחרי רגע את מחפשת את היד שלי מתחת לשמיכה. אני אוחז בשלך חזק
חזק ומוותר.

אחרי כמה דקות אני יוצא החוצה, לויסקי וסיגריה.
אני מרגיש שאני משתנה במהירות,
מחלים בהדרגה מלפיתת האבדן,
ארבע שנים עכשיו,
אני בבית שלך בירושלים,
התנים מייללים והכלבים נובחים.
ואני יכול להרגיש את הרוח שנושבת מהים.