ובעודי שוכב על השיבולים המכופפות ומסתכל בשמיים התכולים לצד
העץ במקום שכבר לא רואים ולא שומעים ממנו את תנועת המים, מרגיש
איך הזמן עוצר, איך מגורם של לחץ הוא הופך לכלי בין הידיים
שלי, זמן יקר שמתארך לנצחים כדי שאוכל לנשום, כדי שאוכל להביט
ולהגיד תודה.

ואז מצאתי את עצמי.

'ההבנה חרוטה על גבי לוחות של מוסיקה', 'הזיכרונות צרובים
לנצח בתוך הצלילים'.
יכולתי להרגיש איך הראש מתרוצץ במחשבות, איך פתאום אני נזכר
במהות של עצמי, להיות אמיתי עם עצמי. להרגיש בלי לשקר לעצמי.
ואז יכולתי להרגיש מה קורה לי בזמן האחרון.
את הודו, אהובתי, השארתי מעבר לים.
איתה נשאר הצחוק הזה, הילדות הזו שחזרה והופיעה לפרק שני
ומאושר, הרחק בתוך ההרפתקאות הנדודים.
ואני חזרתי בלי עצמי, נבול וממורמר,
מאוכזב ומעורער.

וכמו לרבים אחרים גם לי, הייתה השיבה מהמסע הזה כמשהו שלא ניתן
לעכל אותו,
לשוב לשיעור גדול על איך נראים חיים בוגרים,
שיעור שלא רציתי, אבל אולי הגיע זמן שאקבל על עצמי.



5/3/09












10/4/09
הייתי כבר כעבד למחלת הגדולה.
כמו שידעתי להיות קטן כנמלה הנחבאת אל הפינות מאימת רצון הדמות
הגדולה והדומינאנטית, כך בין רגע, ידעתי להיות שוב לענק,
ובייחוד בתחושה.
הנה ביתי. עיר צפונית עזובה ומאוכלסת באנשים פשוטים. הנה חבריי
אנשים יקרים לי שלא ראיתי שנים ארוכות מאוד ועודני צעיר.
הנה שולחן הקלפים בו השפה היא שפה אחת ויש שילוב שבין
הקלקולציה לבין המזל ואני הלוא מעבד נתונים פנטיום דור רביעי
ויש לי אומץ של אריה וחושים בריאים לאנשים. אבל המזל מתחלק
כשווה בין שווים, ערב אחד הולך אחר לא.
אין כאן קו ישר בין יכולת לבין תוצאה, לפחות לא בטווח הקצר.

הנה שקיעה על הים שלי ואני מהלך בצד הבוטח לאורך הרריות החול
הקטנות המשקיפות על שני המפרצים, של חיפה ושל ראש הנקרה. ואני
שמח ואני יודע את דרכי.
הטעות הראשונה הייתה להפסיק לסמוך על עצמי. להתייחס לכלים שלי
כאמצעים שכוחם תלוי במישהו אחר, ככלים אשר אינם פועלים בלי
נוכחותו.
ומהיותי קיצוני במקום להניח לכלים שלי ולהמשיך בטוב, התחלתי
הולך עיוור סומך על איזו תחושה עמומה לא משכנעת בתקווה לטוב.
ולא סמכתי על עצמי.

לילה על העיר הקטנה שנולדתי וגדלתי בה. יום שגורם לי להיזכר
שהכל הוא בחירה, שחיי בצל של התאגיד הם חיים שאפשר וצריך לבחור
אותם, או שצריך לבחור אחרת. להיות בין הכיסאות זה מסוכן. אני
רואה את החברים האלו, הנערים והנערות שגדלו לצדי ובאמת אותן
תכונות פנימיות שחשתי בהן תמיד כנוכחות נתנו את אותותיהם
בגורלם:
תמר חבויה אל הפינות.
אורנה הצנועה, לומדת בהצלחה וזוהרת בחוכמה שלה.
ענב היפיפייה לשעבר נבולה כפרח שלאחר זמנו, שקטה.
עידו  בדחן ונעים הליכות.
אורי כדרכו גאון ומסורבל, מנסה את מזלו במערכת יחסים עם בחורה
מתחשבת.
אורן  בעולם משל עצמו, מדבר החוצה אבל נותר אילם מבפנים.
ואני שתמיד היה בי האור השקט המפחיד, אני פורח. אני מרגיש
בביתי.
ובעודי שוכב על השיבולים המכופפות ומסתכל בשמיים התכולים לצד
העץ במקום שכבר לא רואים ולא שומעים ממנו את תנועת המים, מרגיש
איך הזמן עוצר, איך מגורם של לחץ הוא הופך לכלי בין הידיים
שלי, זמן יקר שמתארך לנצחים כדי שאוכל לנשום, כדי שאוכל להביט
ולהגיד תודה.
ואני אומר ומתפלל בדרכי.

אהובתי מעבר למרחקים, אני מחכה לרגע בו השלווה תעטוף אותה
בצעיף נהדר ונוכל להפליג במרחבים הרומנטיים אחד בתוך השני.
אני כאן הרבה בגללה ועל זה אני מודה לה מעומק לבי.
אני חוזר לחיים.

















23/4/2009
ומי יכל להמר שהחזרה תהיה קלה.
להיכנס בצעדים חוששים אל אחד המקומות האלו, כמה מן העבר מצוי
בתוכם... שעות של ישיבה לבד סביב שולחנות, בהזמנה אינסופית של
מנות מתובלנות ושל כוסות צ'אי מרעננות, בסחרחרה האינסופית של
חברים שמתחלפים בכל רגע מסביבי. כמה נוסטלגיה.
תחושה ראשונה היא פחד.
אני לבד, מחוץ לדלתות המוגנות של משרדי הפלדה והזכוכית. אני
בלי דלת המגן עם הקוד, בלי אולה הנאמנה שמסננת את הכניסות
לכאלו חשובות בלבד. אני בחוץ, חשוף.
האמת שהלילות האחרונים יש בהם מן הגיהנום המתמשך, השיאים
שאנחנו נוגעים בהם, שיאי אומללות והשפלה עד שאני בוכה אתמול את
הכל החוצה ובבוקר הכל מחדש, כמו חלום רע, כמו מציאות בלתי
מובנת לחלוטין, שכן אהבה... ולמה הסבל הזה.
מחשבות לברוח, לעזוב את העבודה הזו עם כל החסינות והאדישות
שהופכים להיות לחלק מאברי הגוף שלך. לעזוב אותך, האשה שאני
אוהב ושההתמודדות היומיומית של חיים איתה, של התמודדות עם
הטראומה העצומה שמתחוללת בדרמות גדולות היא קשה, כמעט קשה
מנשוא.
אחרי הפחד והאינסטינקט הראשוני לכווץ את הגו, לתפוס כמה שפחות
מקום בחלל, להיות בלתי מורגש.
לאנשים בשולחנות מסביב יש כלבים שזה עוד כיוון שחוזר ומתחזק:
כלב.
ואחרי שאני בוחר את פלורנטין למרגלות הבית הישן שהווילון הכחול
המכוער עדיין מכסה על החלון של החדר אני מתחיל לבחור.
שקט
כלב
החוצה מנטו
שקט
אורן.
כבר עכשיו לפני שנה דרמסאללה רחוקה,
הנה לירון מרגישה אותי ומתקשרת. הכל יוכל להיות במקום שלו הכל
יוכל לעבוד כמו שאמור, בטוב בהנאה עם חיוך יפה על הפנים שלי,
או במקום אחר בזמן אחר, למען החלומות שלי.
אני חושב על משה שרון ועל השיחות על ייעוד, בין יעל לבין
הפרידום מול הרי מקלוד והשלג הלבן בקצוות עם ההתרגשות החדשה
בבטן, אנחנו מדברים על ביה"ח ועל תחושת המשמעות שהייתה לכל
כשהבנתי בשביל מה אני מתקיים.

אני מעז לחלום.