מיוזע, דואב ונוטף, זה היה ללא ספק אחד הסיוטים הגדולים בחיי.
הזיכרון המעורפל מטעה, אני זוכר בוודאות שיותר מפעם כבלו אותי,

אך פעם אחת קמתי בבוקר וזכרתי שדווקא אני זה שקבלתי, משונה.
התנאים השתנו, סוגי הסורגים, הסדים, שונה בעלילה אך תמיד באותה
המסגרת, ותמיד תמיד בעמדת נחיתות. לאויבים היה בסיס איתן ללא
ספק, טיפשות מצידי לא לנסות להעריך את דרגת עוצמת האויב.

הסיוט היה מוחשי, כל כך אמיתי. הייתה בו מידה של יחסיות,
אנשים מסביב מנסים לעזור, מושיטים יד לעזרה, אבל משהו עוצר
מבעדם, סוג של כוח עליון שכמעט ולא ניתן לראותו מעורפל ע''י
מסכת עשן. הם צועקים, ולופתים את גופי, קודם הראש ואז כל השאר,
אבל נראה כי השד חזק מידי.

החלום הזה חזר על עצמו, שוב ושוב.
ניסתי לספר לחברים, קודם תמורת הקשבה, לאחר מכן תמורת כסף.
אף אחד לא הסכים להאמין, והייתי חוזר לישון, בפחד ממה שכבר
ידעתי שהולך לקרות.
לפעמים, היה גיוון. דמיינתי שאני קם שוטף את הפנים, וזה לא
עוזר, הסיוט נמשך. בעולם האמיתי אף אחד לא הצליח לעזור לי,
לפרקים התחלתי להעדיף את החברים שבחלום.

יום אחד נמאס לי, נפלתי, הכאב היה כה מוחשי בחלום  שיכולתי
כמעט להישבע שהייתי ער, אבל כבר הייתי פיקח מספיק לדעת שזו
אינה המציאות, החלום נכנס לדמי. בלילה ההוא, העשן התפוגג
וקמתי, לא כבול, לא נלחם פשוט עומד ומחכה שהכל יגמר.

לא ידעתי, שזה יהיה היום האחרון לחלום. לא ידעתי שזה יהיה
הלילה האחרון ללחימה. נבצר היה ממני להבין איך החלום נעלם ולא
חזר על עצמו, אבל השתדלתי לקבל זאת.

שנים חלמתי על הרגע שאוכל לישון בשקט, אך ברגע שזה קרה,
שכחתי מהר את החלקים הכואבים.
בדיעבד, חשבתי כמה זה נפלא שאפילו בחלום הרע ביותר שלי,
מופיעים להם אנשים טובים שמנסים לעזור,
לא מובן מאליו.

כמעט שכחתי הכל עד היום ההוא, שבו דווקא האנשים שניסו להציל
אותי היו שם באמצע הרחוב,
לבשו צורת בשר ודם, ככה סתם באמצע היום.