"זה לא באמת שיר, חסר רגש אי אפשר ככה, בלי מילים", חסר רגש?
בלי מילים? בלי מילים?, הוא ברח כדי לא לפגוע באף אחד.
הולך למקום אחר ומנסה נואשות להדחיק את העלבון.

מי הם בכלל שישפטו אמנות?  הם לא שמעו על הפואמות של מוצרט?
בטהובן? בדם, יזע ודמעות נוצר, שלא יעליבו אותו, לא רק שהוא
"שלו", אלא הוא גם עולמו שלו, וזילזול ביצירה מבחינתו הייתה
שוות ערך לזילזול באדם שהוא.
קצת לאחר מכן התיישב לו, כעוס, פגוע, ונרגש אך בעיקר היה בלי
מילים, יושב לו ברחוב ומתחיל לנגן את המוזיקה, שרק לפני רגע
פסלו ה"הם".

המנגינה הייתה טעונה, חזקה ומהפנטת, כזו שגרמה לאנשים לעצור
ולהתבונן בו מנגן, בלי מילים. ניכר ברובם שאין הם יודעים האם
הם אוהבים או שונאים,

אך איש לא נשאר אדיש, לוטשים עיניים אל האדם שכלל וכלל לא נראה
כחסר בית אך בכל זאת ישב לו וניגן לו על הרצפה ברחוב.

ואז קרה דבר מוזר, אישה אחת התחילה לרקוד ומיד לאחר מכן עוד
גבר. כשניה לאחר מכן, פרצה אחת הנשים מההתקהלות בבכי "סתם כי
זה מרגש אותי",

לפני שמישהו שם לב, נוצרה חבורה קטנה, מסביב ה"נגן הזה" כשכל
אחד הגיב למוזיקה אחרת.

הוא כבר לא כעס, לא היה לו מקום בראש לרגש שלילי שכזה. הוא
גילה שהוא אינו מסוגל להפסיק לנגן, כאשר כולם סביבו.

לאחר שהמשיך לנגן שעות, מעודד מהקהל שלו, הוא סיים לנגן כאשר
באמת לא יכל יותר. כולם נעצרו מלכתם ומחאו לו כפיים. עכשיו
באמת לא נשארו לו מילים.

מאושר עד מאד (וגם מעושר, מסתבר שהרבה אנשים זרקו לו מטבעות
מבלי שהתכוון לכך), הלך לו בדרך הביתה, והירהר עד כמה היום שלו
התהפך בין רגע, בזכות מעשה קטן שעשה, בלי מילים, בלי מחשבה.

"אם רק הייתי מצליח להעביר את התחושה הזו כשהתרגשתי, כל יום כל
שעה, אף אחד לא היה שם לב ללקות הקטנה הזו שלי, וגם אם כן לא
בדרך השלילה" חשב לעצמו. מאז אותו היום כל פעם שיצר יצירה בלי
מילים, היה צריך רק להיזכר ב"הם" שעיצבנו אותו, או באלו ששימחו
אותו, ואז גם היצירה שלו באמת חייה.


הערה: למרות הכינוי שלו, בלי מילים לא היה אילם, למעשה הוא
דיבר די הרבה בצורתו שלו. אלו הם אנחנו, שלא רצינו, ניסינו,
זכרנו, איך לתקשר בשפה העתיקה בעולם.