אני זוכר כשנשארו עוד חמש עשרה דקות עד לסוף העולם.
הבום כבר נשמע, רועש ואכזר, ומיד אחריו הכל התכסה בעננה של אבק
שחור, שהכביד על הנשימה ועל הראייה, לבה התחילה לזרום על הרצפה
ומחוץ לחלונות היו גלים וזרמים של לבה, סלעים נמסים וזכרונות.
חמש עשרה דקות, בהערכה גסה. זה כל מה שנשאר. בערך הזמן שלוקח
לארוז מזוודה ולהסתלק, או לכתוב מכתב אחרון למישהו, זה הכל.
אבל כתיבת מכתב נראית כמו דבר כל כך מיותר ברגע כזה.
אני לא יודע אם חשבתם פעם מה תעשו אם תגלו שנשארו לכם עוד דקות
ספורות לחיות, אבל אני יכול להגיד לכם את זה- תחשבו על זה
מראש. באותו רגע, שבו ידעתי שנשארה לי רבע שעה (והשעון רץ) כל
מה שיכלתי לעשות בהתחלה זה לעמוד בפה פעור, לתת להדי הפגיעה
להתרוצץ בתוכי ומסביבי בחדר בזמן שהקירות קורסים לנגד עיניי
ומהתקרה נופלות חתיכות גדולות שהיו יכולות להרוג אותי אם הייתי
עומד במקום הלא נכון. מתוך חמש עשרה הדקות שתיארתי לי שנשארו
לי, לפחות חמש העברתי בצפייה כמעט מהופנטת בחיים שלי מתמוטטים
ביעילות כנגד עיניי. עמדתי באותו זמן במסדרון. ממש לפני כן
הציעו לי לשבת אבל סירבתי בנימוס, ואז יצא שעמדתי בזמן הפגיעה,
ובאמת שכמעט נפלתי על הראש באותה שנייה, אבל איכשהו נשארתי
עומד.
אני זוכר שראיתי איך הקירות מתקלפים בשיטתיות מול עיני,
הפוסטרים שהיו עליהם נהפכים לאבק דק עד שהם נעלמים, רהיטים
וחפצים שונים נמצאים במקומם לרגע אחד וברגע לאחר מכן הם כבר
במקום אחר, ואז אני כבר לא יודע איפה הם ואיפה אני. הדלתות
משמיעות חריקות נוראיות של מאמץ כשהאבק מתפזר בין החדרים שכבר
מתחילים להעלות עשן. ברגע הראשון אני מתעלם מהחום הנוראי
במחשבה שעצם הידיעה שהעולם עומד להסתיים גרועה יותר מכל כאב
פיזי, אבל אז הגוף שלי נכנע ואני לא יכול שלא להרגיש כאב, הלב
שלי פועם כמו מטורף, אני מזיע ודומע וככל הנראה משותק.
אחרי חמש דקות הראייה שלי קצת הסתגלה לאבק, דבר די טיפשי
כשחושבים על זה, להסתגל לדברים קטנים כל כך דווקא כשזה כל כך
לא משנה, אבל אחרי שהתרגלתי ויכלתי לראות קצת יותר בבירור,
פתאום התחלתי לראות רוחות. הם ריחפו מעל הרצפה המכוסה לבה ועשן
ועברו בין החדרים. חלק צוחקות, חלק כועסות, הן החזיקו את
הדברים שלי, את הדברים שנעלמו, וניסו לשמור עליהם על ידי
היאחזות בזכרון שיש לי מהן. הנה אחת מפעילה את הטוסטר בפעם
הראשונה. אחת שבודקת עם הפוסטר של הנמר ישר, אחת שמכניסה את
הראש למקרר כדי לברוח מהחום.
באותם דקות התחלתי לחשוב על דברים קצת יותר ברצינות. למה בעצם
אני רואה את הדברים האלה? זה בכלל משנה כבר, אם עוד עשר דקות
לא יהיה עולם? האם משהו שעשיתי בשנים האחרונות שינה משהו בכלל?
כנראה שלא. כל השפעה זניחה שהיתה לי היתה בפירוש מוגבלת
לגבולות העולם הזה. ברגע שהוא הולך, הכל הולך. בקרוב אני אהיה
בדיוק כמו הרוחות האלה שמסתובבות לי בסלון. אז, בלי שום סיבה
אמיתית ותוך שכנוע עמוק שכל מה שאעשה לא ישנה, התחלתי להסתובב
בדירה, להעלות זכרונות מהזמן שלי בעולם הזה. כמה זמן ביליתי
מול הטלוויזיה שיכלתי לעשות איתו דברים חשובים יותר, שגם הם לא
היו משנים עכשיו. כמה זמן מול המחשב. כמה זמן מצטבר ביליתי
בשכיבה במיטה בבוקר או בלילה לפני שאני נרדם, כשאני חושב על
הכל ועל כלום, ואני בעיקר מרוצה מאיך שהחיים שלי מתנהלים. יום
אחד אני אפילו זוכר שחשבתי שאם הכל ייגמר בקרוב, אני ארגיש
סיפוק. אבל כמובן שלא ידעתי שזה ייגמר ככה.
אחרי כמה דקות שהלכתי פתאום התנגשתי באיזושהי אבן שדחפה אותי
הצידה והמשיכה בדרכה, מפילה ולוקחת דברים בדרך איתה. בערך
באותו זמן האדמה התחילה להיטלטל, והאבן איתה התגלגלה מחדר
לחדר, לוקחת דברים איתה מכל מקום, במזל מתחמקת ממני אך לפעמים
דוחפת אותי הצידה ברוגז. כשהדירה היטלטלה מצד לצד התחלתי לאבד
שיווי משקל, ובשארית כוחותי התיישבתי על הכורסא שלי. הלבה היתה
כמעט בגובה ברך, וידעתי שלא נשאר עוד זמן רב. כשהסתכלתי החוצה
מהחלון לא היו עצים, ציפורים או שמיים. עננה שחורה שלא נתנה לי
לראות שום דבר מעבר.

ככה זה המשיך עוד זמן לא רב כל כך. ישבתי על הכורסא, הרוחות
מסביבי עדיין מחפשות ונאחזות. האבן היתה בכל החדרים וכמעט לא
נשאר לה אלא לצאת, ורק נותרה השאלה האם היא תרמוס אותי בדרך או
שתשאיר אותי פה עד שסוף העולם באמת יגיע. הרגשתי מעורפל
ומטושטש, היתה לי סחרחורת וההרגשה הכללית היתה נוראית, כאילו
שלא מספיקה הידיעה.
רק ממש בסוף, כשכבר יכלתי להרגיש שלא נשאר כמעט זמן, הצלחתי
לקום על הרגליים והלכתי לאט אך בנחישות אל המסדרון. הספקתי
לראות איך היתה תנועה חדה של האדמה והאבן נזרקה החוצה דרך הדלת
הראשית, טורקת את הדלת מאחוריה.
זמן מה הסתכלתי על הדלת הסגורה, וידעתי שהכל נגמר. הסוף הגיע,
ולא היה שום דבר שיכלתי לעשות יותר.
את רוב הזמן מאז העברתי לבד עם הרוחות, שנעלמו אחת אחת, ולקחו
איתן קצת מהאבק, קצת מהעשן ומהסחרחורת שלי, עד שנשארתי בבית
ריק, מקשיב לרוח שנושבת מהחלון הפתוח.