או במילים אחרות -
אני לא בטוח איפה להתחיל
לא בחיל ורעדה
אלא בפכפוך של פלגי מים
כל לילה אני צריך את זה
מי יגיד לי לא
אני לא משחק משחקים
בטח לא בחיים
בכתיבה חייבים לשחק משחקים
אחרת איך כותבים
שעשוע פרטי, כדי שיהיה כיף
כדורים רוחניים לנשמה, כימיקלים טהורים
דבר לא עוזר
בכל לילה אני בא אליה
בכל לילה היא מקבלת אותי מחדש
וטוב לי לשקוע בתוך שדייה
חמים-חמים בחורף כמו לחמניות טריות
רכים ומושלגים בצינה בימי השרב
אני מנסה הס, אבל השאגות חודרות
את תעלות האוזן, היא אוהבת כשאני נאנח
מסגיר את תשוקתי, כמיהתי, בקולי הבהמי
את הנתינה האינסופית של עצמי באותו רגע
אני משתולל, אני חופר, אני פותח רגליים,
אני נותן לה להיכנס
אני חיה ספינקסית פראית מעולמות קדומים
מפרק את הגוף ואת חלליי הפרטיים לפרטי-פרטים
זה לא עוזר, כי התפרקות מוחלטת היא בלתי-מושגת
אני משאיר נוזלים וגם היא
אני ממטרה והיא שפיכה נשית מטילה את קרבייה
והלב מתרוקן ונעשה ספוג
ואהבה מציפה אותנו, ורוך
ומן אדישות כזאת לעולם חיצון
רק הכרת תודה ואהבה עצמית לי לה, זה לזו
היא אומרת שאני לא נותן לה לישון,
וגם היא מדירה שינה מעיניי
כי ההתמכרות לספיגת הגוף זה בזו בזה,
נשאבת מכמיהה לספיגת הנפש
ומזה אין לנו די
אני רוצה לישון גם כן,
בתור נמש על שדה השמאלי
אני רוצה ללקק את כל הנמשים בפנייה
אני לא יכול בלי נוכחותה,
האלוהית, המנחמת, מלאת החסד
אני לא יכול לשלוט באהבתי
שמשתוללת כמו אש בשדה קוצים -
מכלה הכול
אני רק מתלהט והולך,
ולא נשאר בי מקום לי
וטוב לי ככה, ורע לי עם זה
וטוב לי, ורע, וכל-כך טוב
והנשמות שלנו עייפות,
אבל מלאות הכרת תודה
והגוף שלנו מפורק,
אבל הנשמה שבעה
ואנחנו נושמים אהבה ועוד אהבה
ותמיד יש מקום לעוד,
והרעב רק גובר
כמו נרקומנים כבדים מאוד לאהבה
מחט הנשמה שלי שלה חודרת כל פעם
מעיפה לעולמות יפים, עולמות משגעים, משוגעים
עולמות רכים
ואני לא יכול בלי זה, ולא נותן לה לישון,
והיא לא יכולה גם כן, ולי אין מנוחה
כי הרעב מציף אותנו בשנייה
והתאווה כמו אש רעבה.
ואחנו מסניפים ואוכלים אחד את השנייה
אחת את השני
והם צודקים, כי נשמותינו אחת
והיא התערבבה לא פעם,
והיא התמזגה, התערבלה
ספוגה זו בזו
מלאת בי, מלאת בה
מלאות היא הדרך, היא המטרה שלא מושגת
מלאות שהדרך בה לא נגמרת,
ורק מזינה את עצמה
ואין לי שום סיכוי להיגמל,
ואין לי דרך לברוח
והיא מקשיחה פנים, אבל מיד מתמסרת
התמסרות טוטאלית, ממני וממנה
נתינה ללא גבולות, בלב, בנפש, ובנשמה
התפרקות גוף טוטאלית, עינוי מענג
אחרי כל השתוללות מסיבית כזאת
ממוקדת כזאת
אכולה בעצמה
העולם נראה כמו גן-עדן עליי אדמות
או כמו עולמות עליונים
בו רוקנו את עצמנו מ-כל העמדת פנים
ונתנו כל מה ש-רק אפשר
הכול
עד התפרקות הגוף הכואבת האחרונה
בסופה אנחנו נושמים
אין לנו כוח לקום מהמיטה
רק לרבוץ סרוחים כמו לטאה.