הוא שיקר לה שהוא אוהב אותה. זה היה נוח לשניהם. הוא היה קונה
לה שוקולדים ופרחים, והיא הכירה לו תודה בזיון. בלילות הוא היה
נוהג במהירות בכבישים מהירים וחוטף דו"חות. לפעמים אם הולך רגל
הפריע לו, הוא היה דורס אותו. הוא היה מסתובב בבית עירום ומחכה
שהיא תמצוץ לו. כשהיה נמאס לה למצוץ, הוא היה קונה לה טבעת
יהלום, עד שנמאס לה שוב, ושוב היה קונה. לא היה נמאס לה מהר,
כי לזין שלו היה טעם של שוקולדה, והיא אהבה שוקולדה. כשהוא היה
מהמר בקזינו ביריחו, הוא היה מהמר על אלפים למכה, בוכה כשהוא
זוכה, וצוחק כשהוא מפסיד. כי הוא ידע שזונות אוהבות מפסידים.
הן היו באות מטעמו של הקזינו ועל חשבון הקזינו, לפצות את
המפסיד במין סוער כדי שייצא משם מחייך. נמאס לו מהפרצוף שלה,
אז הוא היה מזיין אותה עם כרית על הפנים שהוא החזיק חזק על
ראשה, ונותן לה הזדמנות לאוויר. כל אחד, הוא ידע, היה אומר
שהיא יפיפייה ומושכת בטירוף. סקסית, חכמה, נשית, מתוחכמת,
ספונטנית ובעלת חוש הומור. אבל אחרי אלפיים שנות גלות, נמאס לו
מהפרצוף הזה, והוא היה מזיין אותו מתוך רחמים. לעזאזל, הוא היה
צריך לפנטז על אלות אמיתיות כדי שיעמוד לו.

יום אחד הוא יצא עם איזה אחת, קוראים אותה בריג'יט ברדו. זה
היה הזיון של חייו. הוא צילם אותו בתודעה ובזמן, והיה מזיין
אותה חמישים שנה שוב ושוב, למרות שבפועל זה קרה רק פעם אחת.
תמיד היא הייתה אומרת אותם דברים ועושה אותם דברים, אבל הוא
היה מתנהג שונה כל פעם, ולכן גם היא. כל זיון איתה, היה בשבילה
פעם ראשונה איתו, והוא אהב את זה. היא הייתה נמרה. הוא אפילו
אמר לה את זה כשהוא דחף לה, והיד שלו חונקת לה את הגרון, בשביל
הריגוש.

הוא גמר אותו לילה על בת זוגו, ומילא אותה בים של שפיך. אבל
הפעם, מזה אלפיים שנה, לא הרשה לה להתקלח. זו הייתה טעות, כי
בבוקר היא חתכה לו את הזין. מה יעשה זיין בן זיין רב-שגל ללא
זין? התחשק לו למות. הוא היה מסתובב ברחובות ובסמטאות וצועק
שאין לו זין, ואין לו אפשרות לזיין, וזה עשתה לו הכלבה שלו
שפעם הייתה נמרה, והוא לא יקנה לה טבעות יהלום יותר. לבסוף
לכמה חבר'ה נמאס מהצעקות שלו, והם שמו לו סכין בלב.

הוא לא היה יכול להצמיח זין חדש?

אני ככה משועמם לוחץ על כל מיני לינקים פה או איך שקוראים לזה,
באנרים? ופתאום יש לי מסך לכתוב קטע חדש. אז אמרתי למה לא,
כאילו מה אכפת לי כזה, כאילו מה רע. אז אספר לכם ולכן קוראים
וקוראות יקרים ויקרות... שהלכתי. כן, אני הלכתי. ולא סתם
הלכתי, אלא הלכתי למכולת וקניתי סודה. ולא סתם קניתי סודה,
קניתי רק סודה. ולא איזה בקבוק קטן כזה מעפן, אלא שני רביעיות
ארוזות של ליטר וחצי. כלומר ליטר וחצי כפול 8.... 12 ליטר! כן.
ואני סחבתי 12 ליטר, ו12 ליטר שוקל 12 קילו, ולא היה לי כבד
כ"כ...

ואיך שאני חוזר הביתה, אני מזיע נורא, אפילו שהיה ערב כבר.
ואני ממש ירדו לי טיפות של זיעה בכל הגוף, ככה כמו דמעות, אבל
בכל הגוף, גם על הפנים, וגם בידיים ובבטן. ואני ככה כזה כאילו
מכניס את עצמי להתקלח, מסתכל במראה, ומה אני רואה? אותי.
עירום. מראה מזעזע בהחלט. כ"כ נבהלתי שהתחבאתי מאחורי הארון,
וטלפנתי לאבא מהנייד, ואמרתי לו - יש מפלצת במראה של האמבטיה.
והוא אמר לי כזה... לא, זה לא נורא, זו מפלצת טובה, היא מאוד
נעלבה... אז הלכתי למראה של האמבטיה, הסתכלתי למפלצת ישר
בעיניים, ואמרתי לה שאני לא מפחד ממנה, ושאני יודע שבפ'נוכו
היא כמו ילדה קטנה... והיא לעגה לי, היא חיקתה אותי! כל תנועה
שעשיתי - היא עשתה גם! מכוערת כזאת... אז אמרתי לה שאני לא
אדבר איתה יותר לעולם, וזהו, ברוגז-ברוגז, לעולם, שולם-שולם,
אפ'פעם. אם נהיה שולם, השם ייתן עונש... והלכתי ככה להתנחם עם
גלידה, אני ככה אוהב להתנחם עם גלידה כשממש עצוב לי, ואמרתי
לפסל של ויקטור הוגו שניצב אצלי בפינת הסלון - למה, למה זה
קורה לי, מה כבר עשיתי? והוא אמר לי - "סאלם עליכום." אני חוזר
ואני רואה את הקיר שוקל טון. ומאחוריו יש מלא ספרים כאלה עבים
וישנים. ואני פותח ספר, ורואה את המפלצת צוחקת לי בפנים. סגרתי
בבהלה. וסביב הבית שאגו רוחות וייללו תנים, וירד גשם חזק, והיו
ברקים והיו רעמים, וראיתי דרך החלון ממש את המכוניות עפות
ברוח, ואת העצים נעקרים ממקומם... נורא פחדתי, אפילו שאני לא
פחדן, והשתנתי ככה מהפחד במכנסיים... אמרתי זהו, זה יותר מדי.
אני לא קונה יותר סודה מהמכולת, ובטח שלא 12 ליטר!