[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
להיות כחול

אמר לי בוא נכתוב. על מה יש לכתוב, שאלתי. הבית ריק, ריק
מאנשים, ריק מחיות, ריק מ-רוחות, ריק מצמחים, ריק לגמרי חוץ
ממני שאני פוסע בו הולך מחדר לחדר, ולפעמים מתגעגע קצת לאיזה
חיבוק מבן / בת משפחה, שיפתח לי את הצ'אקרות.
דיסק של לנה דל ריי מתנגן מהחדר הסמוך. יש לה סגנון ייחודי, זה
יפה. החתול בבית הריק מחיות מתפנק ומגרד את פניו ברהיטים, הוא
מסוג הלבנים הפלומתיים האלה, עם השיער הסבוך הארוך, שמכסה להם
את העיניים וגורם להם להיראות כמו בובת דובי חמה וטובה.
בעולם של לנה דל ריי אין מלחמה בחצר האחורית, אולי תככים
ומזימות. אין אנשים שמפהקים פיהוק גדול בפה מלא שיניים גרועות
בלי להסתיר את הפה בכף היד. יש אנשים שמשתמשים בחומרים ומשקאות
חריפים, ותמיד הולכים לישון לפנות בוקר אחרי זיון בלי מקלחת.
אבל לי כואבת הבטן מרוב פיהוקים, ואני לא מוצא סיבה להפסיק
לפהק, כמו החתול שלי, שפוסע בצורה חתולית בין חדרי הבית הריקים
ושואל אולי לאן נעלמו כולם, ולמה רק אני פה ומה אני עושה על
הכיסא עם הדבר המוזר הזה.
אני כותב לכם, אנשים זרים, שזמן רב לא פיהקתי, ופתאום אני מפהק
בלי הפסקה, ואין פה איש שיאמר לי בלי מילים לכסות את הפה בכף
היד.
זה נעים לפהק.
אני בהאזנה, כמו שהאיש אמר, ואין לי מה לעשות, כמו שלא ציפיתי.
אם האיש אני לא הלך לקניות ביום חמישי, מה יהיה לו לאכול
ולקנות לקראת שבת. זהו שיש, ודברים קורים כשרוצים שהם יקרו.
לנה נולדה ב-86, וגם אני נולדתי מתישהו. היא ילדה של שנות
ה-90. אני שייך לחסרי הדאגה העצמית. אני פשוט מפהק. אני מפהק
וממשיך על אף קולות מבחוץ, וזה בסדר, כי דבר לא קורה כאן ממש,
או שאין לו נגיעה ישירה אליי.



אמרה לי, לך לימין - אני אלך לשמאל.
אמרה לי, לך לשמאל - אני אלך לימין.
הדרך ארוכה ומתפתלת. אנשים הולכים לאט בכיוון הנגדי. אולי
אפגוש אותה בקצה הדרך, כשהדרכים יתמזגו. אבל למה לא רצתה ללכת
איתי.
היא רוצה ללכת למסעדה הזו ברחוב יפו, עם השלטים הצבעוניים
והכיסאות בחוץ. אמר לה האיש, לא מתוחכם או עדין במיוחד, אני
שם, את יכולה לבוא. ולשם היא רוצה לבוא.
אולי אמצא אותה במסעדה ברחוב יפו, אבל רחוב יפו רחב וארוך
מאוד, מלא צמתים, איפה אני אתחיל ואיפה אני אגמור.

יש לה סוד מהעבר איתי שאני שכחתי, כי כשאני מתעורר אני שוכח
כמעט הכול. היא הניחה ידיים על עיניי ועמדה מאחוריי. אז הסירה
אותן, ואמרה אל תסתכל עליי. פשוט תלך ימין או שמאל בלי להביט
אחור. היה לי צער, אבל ככה היא החליטה. הסתובבתי והלכתי לצד
ימין, סתם ככה. הדרך שם נראתה לי יותר שקטה ומוצלת. הרגשתי בה
הולכת לשמאל, אבל לא הבטתי. ראיתי רק את האנשים הולכים לכיוון
הנגדי ואולי גם לכיוון שלי. אולי אראה אותה בקצה הדרך,
כשהדרכים יתמזגו, חשבתי. אבל היא רצתה ללכת למסעדה עם השלטים
הצבעוניים והכיסאות בחוץ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי יצא קודם
התרנגול או
הבייצה ?





מנסה להבין את
משמעות החיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/9/14 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה