היינו שמים שם ריבה, בתוך הבגט, עם חמאה או מרגרינה. או שהיינו
ממלאים אותו בחומוס עם פול (לא לאלרגנים - סכנת מוות) ומריחות
נדיבות של סחוג חריף אדום, עם שכבות נדיבות של נקניק קוניאק
פרוס.

ידענו לדבר עם המתים, והם ידעו לדבר איתנו. אמרו לנו שניפגש
בשמחות, לא הבנו. את הרחוב ממול היו ממלאים במתנחלים, וערבים
שעבדו בישראל. הערבים האלה היו עובדי בניין, והמתנחלים היו
מתנחלים, ככה שהם לא היו בדיוק ידידים. אבל היו ביניהם יחסים
של כבוד מינימלי, למרות שהחשדנות, בעיקר מהמתנחלים, הייתה
גדולה. המתנחלים היו אשכנזים חיוורים ורזים, והערבים היו
גדולים וחסונים. לכן המתנחלים הרגישו בעמדת נחיתות, ואפילו
שהערבים התנדבו לעזור להם פה ושם בנשיאת משאות כבדים או טיפול
בצנרת, חינם כמובן, המתנחלים היו מקבלים זאת בחשדנות, ועוקבים
בעיניים מפוחדות שאין מלכודת, למרות שהסכימו לעזרה, ואז היו
מודים בפנים קפואות ומציעים קצת כסף על הטרחה לנקות את מצפונם,
אבל הערבים תמיד היו דוחים זאת במבוכה.

אני הייתה לי מסעדה ליד ממול לכל המתנחלים והערבים, ואצלי היו
מנגבים את החומוס הטעים ביותר בעירי. אני הייתי מכין כאמור גם
בגטים הן לערבים והן למתנחלים, שכיבדו אותי שניהם על אף השרות
שאני נותן לשני הצדדים. אצלי אדם זה אדם, וכל אדם צריך לאכול.
והכסף שלהם טוב באותה המידה. ילדים אשכנזים קטנים היו מבקשים
בגטים עם ריבה, כי אהבו מתוק, והערבים היו בולסים הרבה שיפודים
וחריף. לפעמים איזה קבלן בניין יהודי היה בא אליי אחה"צ, רעב,
אחרי שלא הצליח להשיג אוכל כל היום. הייתי מושיב אותו כמו מלך,
ומכין לו ארוחה מזרחית אסלית. הוא היה מנגב חומוס, אוכל
שיפודים, דולה פלפלים אדומים חריפים מהצלוחית, ומקנח בבירה
מבקבוק. הייתי מנפח לקבלנים האלה את החשבון, כי תמיד השאירו
טיפ קמצן, ולא העריכו בכסף את האירוח הנדיב שלי. גם כך הם לא
היו לקוחות נאמנים, אז לא היה לי אכפת להכניס להם מחיר.

פגש אותי אחד שניסה למכור לי מכונית משומשת דפוקה מ-כל הצדדים.
גיששתי כי חשבתי שזה יהיה בינתיים לילד, עד שילמד איך לא לדפוק
מכונית על איי תנועה. אבל כשהוא ראה את המסעדה, הוא הבין שאני
יכול לקנות עשר מכוניות חדשות, וגם את סוכנות המכוניות שבה הוא
עובד. זה הפליא אותו, והוא דיבר איתי בקול נעלב, כאילו "חשבתי
שאתה הוא הפראייר..." אהבתי איך הם בסוף מבינים שדברים הם לא
כמו שהם נראים. בסוף חיבלו לי בעסק ונאלצתי לסגור אותו,
הלקוחות היו מתלוננים שהאוכל מקולקל, ופעם איזה אחד יהודי ממש
הקיא בשירותים. הבנתי שמשחקים לי עם החשמל של המקררים, וגם
הפיצו שמועות על טיב האוכל שהוא גרוע ושאני מכין אותו על
הרצפה. גם המתנחלים הפסיקו להגיע, וגם הערבים. שעה לפני הסגירה
באה אחת מכובדת נורא, אבל זקנה וחולה, ורצתה אוכל אשכנזי. זה
לא היה לי אפילו כשהמסעדה הייתה בשיא תפארתה. היא בירכה אותי
למרות שלא מילאתי את רצונה, ואני סגרתי את המסעדה ומסרתי את
המפתחות לשותף. אמרתי לו ש-או שיציל אותה (כי אני לא יכול), או
שישכח ממנה. אחרי שבוע פתחו שם מאפייה. איזו אישה עגלגלה הציעה
לי חלה מתוקה. לא יכולתי שלא לחייך.