בוקר טוב יום חמישי. אני רואה מעוות את העולם, והעולם לא רואה
אותי. יש בלונים אדומים תלויים על התקרה, כי הם מלאים הליום,
וקשורים אליהם סרטים כאלה לבנים, רצועות נייר, שאני לא יודע
מאיפה הביאו אותם, אולי ממגרסה ממשלתית. על השולחן זרוקות כמה
שקיות במבה פתוחות, כוסות משקה קל חצי מלאות, והשולחן מוכתם על
המפה בקולה ומיץ תפוזים. אני מפחד להסתכל מהחלון. לראות בוקר
בחוץ זה אחד הדברים המפחידים, זה נראה כמו אזור דמדומים הפוך,
כשהשמש עדיין לא זרחה - אבל יש אור בחוץ. כל הרחוב נראה בטח
כמו בית-קברות קפוא, אני לא רוצה לראות את זה. ואם יעבור איש
לבדו עם תנועות נוקשות ומפוחדות, משהו יצרח בי. כמו סרט אימה.
אני רוצה לשאול איזו מוזיקה לעזאזל שמים בבוקר כזה אחרי
שהתעוררנו בלילה בערך בחצות. איך אפשר לתת דרישת שלום לבוקר,
כשלא יודעים איך יהיה היום ולא רצינו שייגמר הלילה ועדיין לא
לקחנו את הכדורים ואולי גם אתמול שכחנו לקחת. אחרי הכדורים
הדברים ייראו אחרת, וכל מה שכתוב כאן ייראה מוזר, אבל עכשיו
אני לא יודע איך לבלוע את הבוקר הזה, והוא מקפיא לי את הראש
ומעוות לי את הראייה.

יש לו אפס טיפות בתוך הבקבוקון. אפס טיפות זה אפס מילים, אפס
אותיות. הוא מסתכל על הקירות, וכאילו הם נקרעים, כאילו עולמו
נקרע, ואין לו איך לחבר אותו כי אין טיפות. הוא מסתכל על כל
החפצים בבית, הוא מנסה להיזכר בשמות שלהם, הוא יודע ל-מה הם
משמשים ואיך להפעיל אותם, הוא גם יודע מה טעם המאכלים השונים
במקרר, ואיזו מוזיקה יש לכל דיסק - כי הוא שמע את כולם. הוא
יודע מאיפה הגיעו הציורים על הקירות, ומי הביא אותם. הוא יודע
שהוא מכור למקלונים האלה הלבנים שמוציאים הרבה עשן, והוא יודע
שזה לא בריא, והוא יודע להצית אותם, והוא יודע שכדאי לו ללכת
בנעלי-הבית מגומי כדי שהשכנה למטה לא תצרח, אבל כל החפצים
והמאכלים והמכשירים הדלים מורכבים משמות, והוא לא מצליח לבטא
אותם, לדעת אותם, להגיד אותם, לכתוב אותם. אין טיפות בבקבוקון.
היד שלו עושה קשקושים של ילד מפגר על בלוק הכתיבה, כתמים
מקושקשים שאפילו לא מצליחים להיראות כמו ציור, ובטח לא כמו
מילים. הוא רוצה לצעוק לעזרה, אבל הוא שכח את המילים, ורק
צרחות ונהמות מצוקה ייצאו לו מהפה, ואז יאשפזו אותו וימלאו
אותו הרבה כדורים, אסור לו. יש איזה חלון שמראה נוף תלוש חצי
אורבני עם איזה עלה לבן וגדול שמתנפנף בין תפאורה מצד ימין לצד
שמאל, ונעלם מהעין. יש איזו ציפור טיפשה שמתעכבת רגע על אדן
החלון, אבל הוא לא רואה אותה, והיא לא רואה אותו, לא ממש. יש
אובך חולה באופק ההרים, ויש שמש חולה כמו חלמון מקולקל... ויש
אותו עם רסנים על הפה, ראש פגוע, ובלי טיפה אחת בבקבוקון שתיתן
לו איזו מילה. "זה כתב את כל זה?" הוא שומע קול עתידי בראשו
שמלגלג עליו. "תתפלא." עונה קול אחר לקול הראשון, והוא כבר
מרגיש אותו מביט בו ברחמים. זה כמו להיות בארץ דוברת שפה זרה,
ש-רק אותה אתה שומע ולא מבין מילה, ואפילו לעצמך אין שפה אחרת
משלך. הוא בולע כדור שהוא לא יודע את שמו, ומחכה אולי מנגנון
השפה במוחו יחזור. -אני לא יודע מה זה- הוא חושב ומסתכל על
הסיגריות -אבל אני יודע הכול על זה-. יש סימני שאלה באוויר
לגבי איך יתפקד הראש שלו בעתיד, גם אם המצב ישתפר. הוא יודע
שזה שיגעוני, אבל לא מצליח לחשוב על המילה. רק כתם כזה שחור עם
אדום מסמל את המילה שהוא מרגיש. חנוק לו בצוואר ואין אוויר.
העיניים כבדות ובוערות, הרקות לוחצות. אם אין מילים, אין כלום,
אין כלום, הוא חושב וממרר בבכי. צריך למלא את הבקבוקון בהרבה
טיפות אדומות חדשות, צריך להקיז דם, צריך להפסיק לצרוח.