"יש קפה טורקי?" שאלתי את אבא. "אתה לא שותה כבר טורקי," הוא
אמר. "אבל הוא ירצה טורקי," אמרתי, "יש באיזשהו מקום?" הוא
הביט עליי רגע, "קפה טורקי, קפה טורקי, אני אמצא לך, מי ירצה
קפה טורקי?" והוא פתח מגירה, הזיז כמה כלי מטבח והוציא קפה
טורקי. "יופי," אמרתי, והנחתי את הקפה הטחון על השולחן. "לכבוד
מי זה?" הוא שאל. "אקדוחן." עניתי. "נחמד." הוא אמר, ואז נשמעה
דפיקה חזקה בודדת בדלת. הוא נבהל. "מי זה?" בטח האקדוחן." "מה
אתה מדבר שטויות..." הוא מלמל ואני פתחתי את הדלת. אבא הביט
בפתח נדהם, אבל אני כבר ציפיתי. הוא היה בדיוק כמו שתיארתי
לעצמי, לבוש בגדי בד גס, מגפיים גבוהים ישנים, כובע פחוס
מקדימה, פנים גסות ומחוספסות ועור יבש. גם השיניים שלו נראו לא
טוב. "מי אתה?!" נבהל אבא, "מה אתה רוצה?!" "תירגע אבא, זה
האקדוחן," והזמנתי אותו להיכנס. הוא הסתכל סביבו ונגע בפניו
ושאל אם יש משהו לשתות. "יש ארק, וויסקי, קפה, מיץ ומים."
אמרתי לו בחדווה. "וויסקי." הוא אמר בקול כבד וקרוע וצנח על
אחת הספות. "קנית לדבר הזה וויסקי?!" אבא שאל נדהם. "זה לא
דבר, זה אקדוחן. ההשקעה משתלמת." מזגתי לו בכוס זכוכית והוא
רוקן אותה בשלוק. הוא הסתכל בכוס והסתכל עליי. "בטח," אמרתי,
ומזגתי לו עוד כוסית, גם אותה גמר בשלוק. "אתה בטח לא יכול
לדבר לפני שתי כוסיות וויסקי." אמרתי. הוא אישר. "מי אתה אמרת
שאתה?" אבא התערב. "לא אמרתי." אמר האקדוחן. "זה אקדוחן, אבא."
אמרתי. "אבל בטח יש לו שם." "מה השם שלך?" שאלתי. "אקדוחן,"
הוא אמר, "אבל אתה יכול לקרוא לי אקדו." "אתה רואה?" קראתי
לאבא בתרועת ניצחון. "אתה מכניס מישהו מהרחוב ומאמין לו שהוא
אקדוחן?" קרא אבא, "חוץ-מזה, איזה שם זה?" "זו הכנסת אורחים,"
אמרתי לאבא ברוגע, "וזה לא מישהו מהרחוב, הוא בא מתקופה חשוכה
מאוד." "1874." אמר האקדוחן. "כן, זהו." אמרתי. אבא גיחך, "מה
זה השטויות האלו...?" "מה, לא שמעת שהמציאו מכונת-זמן? זה היה
בכל החדשות." "אני לא רואה חדשות." "אז איך תדע?" שאלתי את
אבא. "כן, איך תדע?" שאל אותו גם האקדוחן. "אני הולך לשמוע
חדשות ברדיו," אמר אבא, "ואם אני לא אשמע דבר על איזו מכונת
זמן - אני יירה בבן-זונה." "היי, בלי קללות." נעלב האקדוחן.
"העופרת תדבר..." אמר אבא חרישית ופלט צחוק מרושע, ואז אץ-רץ
לחדר לשמוע חדשות.

אני והאקדוחן שוחחנו קצת על החיים במערב הפרוע. הוא הודה שהוא
פורע חוק "תם וישר" ולא פעם נמלט בנס מחבל התלייה. לפתע קלטתי
את אבא עומד בפתח הסלון, עם ג'קט עור וכובע מצחייה הפוך,
בעיניו מבט מבעבע מלא שנאה, ועל מותניו חגור אקדח. "קרה משהו,
אבא?" "הוא מתחזה." אמר אבא בשקט, כמו נחש. "תאט, בן-אדם!" אמר
אקדו בבהלה. אבא שלף את האקדח במהירות מבהילה. "תשליך את חגורת
האקדח שלך הצידה." הוא אמר וגופו היה דרוך. אקדו נעמד ועשה
כדבריו. "תבעט אותה אליי." אמר אבא. אקדו עשה זאת. אבא הרים את
חגורת האקדח והביט באקדח של אקדו. "כמו שחשבתי, אקדח יריחו."
נשתררה דממה. "עכשיו תגיד לי מי אתה באמת, בן-זונה." "אני
אקדו," אמר האקדוחן בבהלה. "אני אקדו, אני גרינגו, אני
מ-1874!" "בולשיט!" נבח אבא וירה לרגליו, אקדו החל לקפץ.
"תרקוד, מאדר פאקר, תרקוד!" קרא אבא ופרץ בצחוק מרושע. אקדו
קיפץ על רגליו ונחפז ויצא מהבית. אבא דמם רגע, ואז החזיר את
האקדח לנדן. "כן, אני קליבר, אני קלינט איסטווד, אני ג'סי
גיימס." אמר אבא וחייך חיוך גדול. "וואו!" אמרתי בהתפעלות,
"אבא, הפתעת אותי! מה עושים עכשיו?" אבא הסתכל עליי רגע מבולבל
ואמר "מה עושים? אני יודע? שותים קפה."