[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
משגלו של אקדוחן

אני לא מצליח לשים את האצבע על הדבר הנורא ביותר, המזעזע
ביותר, שבו נתקלתי במהלך שיטוטיי בערבות מחוץ לעיר. הייתה שמש
גדולה בשמיים והכול היה יבש כמו מדבר. קינאתי בצמחים מאיפה
לעזאזל יש להם מים, שיגלו לי ויתנו גם לי. המימייה שלי הייתה
ריקה כמו גולגולת של חולדה לאחר שרוקנו לה את המוח והשאירו
אותה (את הגולגולת) להתייבש בשמש שנים על צוק סלע שמטפס בכמיהה
אל השמש. התחתונים שלי היו נוקשים מימים של זיעה קרה וחמה
שהתייבשה בהם והרגישו על התחת הסקסי שלי כמו שק של פחם. המצב
היה נואש, אך לא הייתה ברירה אלא ללכת ברגל את כל הערבות עד
אגיע אל מקום עם אנשים שיתנו לי לשתות ספרייט או דיאט-קולה, או
פפסי. על פחות מזה לא הייתי מוכן להתפשר. שדה ראייתי בעיניי
הבהב ממכות חום על האישונים, וראיתי את הנוף המדברי
מוצל-בוהק-מוצל כל פעם שמצמצתי. הנעליים היו שחוקות ואיימו
להתפרק תחת כפות רגליי, אך אמרתי שגם במצב ביש לא התייאש
ואמשיך אפילו יחף. לא הייתה ברירה. מעל הערבות הרחבות וצוקי
הבזלת המפוחלצים צווחו עורבים שחיכו בקוצר רוח למותי ולאכילת
בשרי הנא והטעים להשביע את רעבונם לפני שיצטרפו ליונים הנודדות
צפונה מפאת החום. הגשתי את המימייה לפי, אך דמיוני לא קם
לתחייה, ושום טיפה אחת לא זלגה למורד גרוני, המימייה הייתה
יבשה כמו גולגולת של חולדה לאחר שרוקנו ממנה את המוח והשאירו
אותה להתייבש בשמש האינדיאנית הזו חסרת הרחמים, בה מצאתי את
עצמי ממשיך ופוסע עוד ועוד על אף צימאוני, רעבוני וחרמנותי שלא
ניתן להם סיפוק הוגן. לא ראיתי תקווה באופק. הלכתי כמוכה אשמה
ומעדתי על סלעים מחוספסים כמו הלב שלי, ונפלתי על ידיי לתוך
האדמה המאובקת שריח גללים של נקבות מיוחמות הפריח בה צחנה
מתוקה שהזכירה לי את ימי הקיץ באלג'יר לפני המון שנים. זו
הייתה תקופה קשה והזויה מאוד, אך נאבקתי לא לתת למוחי להתחפר
בזיכרונות נוראיים וחסרי תכלית אלו. היה עליי לעשות את הדרך
ויהי מה. פסעתי חרש עייף ופצוע והגעתי לתחנת דלק בכניסה לעיר.
ריח בנזין נטף באוויר היבש ואני ייחלתי למושיע. לפתע קרב אליי
אדם והביט בי באימה נוראית. לא הייתי רוצה להיות במקומו ולהביט
בפניי המיובשןת שנראו כמו פיצה שהוכנה ע"י ילד בן שלוש.
"ג'ורג'יו, תראה איזו תולעת באה לבקר אותנו, תביא מים."
כששמעתי את המילה מים התחלתי לבכות כמו ילד קטן, ומלמלתי
"תודה, תודה," ללא הפסקה, ועיניי צרבו כי הייתי יבש מדי
לדמעות. הם הגישו לי מיץ אפרסקים, ואני דחיתי זאת בנימוס
וביקשתי דיאט-קולה. הם נענו לבקשתי ואני שתיתי כמו אדם היונק
משדיי אימו בהיותו על סף מוות כתינוק עולל שלא ראה ציצי מימיו.
שפתיי היבשות מלמלו הכרת תודה, לא יכלו להפסיק, אלא רק
כשדיברתי על המצב הכלכלי הקשה שהמדינה נקלעה אליו. הם הקשיבו
לדבריי בתשומת לב. כעת הכול נראה כמו חלום, כשאני יושב בחדרי
הקטן עם הג'ינג'ית הקטנה המעצבנת וכותב את זיכרונותיי. כיצד
אנשים יקרים אלה הצילו אותי ממוות אכזרי על הכביש הראשי. הייתי
צריך לגמול להם כיאות, לכן ערפתי את ראשם. עתה אני שותה
רד-בול, ועושה הפסקה בין זיון לזיון כשהיא מפעילה את בועות
הג'קוזי וקוראת לי באכזריות לטבול איתה במים הגועשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי כתב את הזבל
הזה?






- הלן קלר
מחזיקה פומפיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/14 21:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה