"אימא, תפתחי לי את הדלת...!"
היא חבטה בדלת ואחזה בידית בייאוש ודמעות עד ש-כל פרקי
אצבעותיה הלבינו. היא הרגישה כמו "האסופית" בכותונת לילה קלה
ורגליים יחפות, דחויה ובוכה, והיא החליטה שהיא כמו האסופית
למרות שלא זכרה שקראה את הספר מעולם. אבל היה בזה משהו נואש,
דחוי, ומנוכר, במילה "אסופית", כאילו אספו אותה והיא צריכה
להודות שבכלל יש לה קורת-גג.
"אימא, תפתחי, בבקשה! אני מתחננת!"
"תהיי בשקט , ילדה," אמר הקול של אימה, "כשהדוקטור יטפל בך
תהיי בסדר... עכשיו את לא חושבת טוב. פשוט תהיי בשקט..."
"אבל את לא מבינה!" היא צעקה, "את לא מבינה, הם צריכים לקחת
אותי!"
אימא לא ענתה והיא בעטה בדלת. כאב חד הכה בה מכף רגלה החשופה,
והיא קרסה במקומה, אוחזת בכף רגלה בדמעות. "טיפשה..." היא
מלמלה. "את טיפשה, אימא!" היא זעקה ובכתה וזעקה.
היא הביטה סביבה, - אני חייבת לצאת מכאן. - היא לקחה כיסא
והפעם זו היא שחסמה את הדלת, מבפנים, מניחה את המשענת מתחת
לידית ודוחפת את רגליי הכיסא לכיוון הדלת. אז חיפשה מברג, אבל
מצאה רק פותחן קופסאות. גם זה יכול לעזור. היא ניגשה לחלון
והחלה לפרק את הסורגים. משחררת במאמץ בורג אחרי בורג.
"הכול בסדר? מה את עושה?" שאלה אימא.
היא לא ענתה. אימא התחילה להיות מוטרדת, ואם היא תתעקש - היא
תצליח לפתוח את הדלת למרות הכיסא. "אימא," היא ענתה בעודה עמלה
על פירוק הברגים, "את צודקת, אני אחכה כאן בשקט לדוקטור."
"את עובדת עליי, ילדה?"
היא לא ענתה. היא הוציאה את הבורג האחרון ועקרה בעדינות את רשת
הסורגים משאריות הטיח והטחב. "ילדה, מה את עושה? מה את עושה,
ילדה?"
"אני מחכה לדוקטור, אימא."
היא לקחה כיסא ושמה אותו ליד החלון. אימה פתחה את המנעול
וניסתה לפתוח את הדלת. "מה זה..." היא מלמלה כשהדלת לא נפתחה.
היא עלתה על הכיסא והשחילה גופה לתוך החלון.
"תפתחי את הדלת מיד, ילדה! את שומעת? מיד!"
היא הביטה לערימת השעורה שנחה למטה. בחושך זה נראה מסוכן. - זו
בסך הכול קומה שנייה, - היא חשבה וייצבה את גופה.
"ילדה?!"
היא קפצה. גופה נחת על ערימת השעורה וכמעט טבע בו. היא חשה
דקירות בכל גופה, עיניה צרבו. היא קמה וניערה מעליה את אניצי
השעורה והביטה סביבה.
היא הריחה ריח גללים, תבלינים ותבן. עיניה זהרו בחשכה בניצוץ
צהוב. אוזניה התארכו, אפה התארך, ציפורניים נשלפו באיטיות
מכאיבה מקצות אצבעותיה והיא הצמיחה פרווה לבנה אפורה שחורה.
אפה נע מצד לצד והיא דהרה על רגליה וידיה לתוך החורשות, לתוך
היערות.
היא התרוצצה שעה ארוכה, נעה עם ניחוחות הרוח, עם עקבות חיות
היער. לבסוף הגיעה לקרחת יער ונעמדה במרכזה, מרימה עיניים
צהובות גדולות אל השמיים.
אורות ריקדו בשמיים והיא שאגה אל השחרור. גוף גדול החל להתהוות
מעל ולרדת חרש לאדמה. עיניה הצהובות התרוצצו אנה ואנה ואפה זע
מצד לצד. הגוף הגדול המתכתי נגע באדמה והדליק אורות ירוקים
גדולים שסנוורו את עיניה. נפתח אשנב, והיא רצה אליו ונבלעה
פנימה בחללית. גוף החללית הגדול נע על מקומו, דחף עצמו מעלה
במטחי אוויר דחוס, נעלם אל הכוכבים. |