את יודעת. יום שישי. או - יום שישי, את יודעת. יש בעיר מסיבה.

אתה הולך למסיבה?
איזו מסיבה?
המסיבה של מתילדה השמנה.
למה לי?
יום שישי.
אז?
יש בעיר מסיבה.
אז?
רוקדים כל הלילה.
איפה?
אצל מתילדה השמנה.

יהיו חטיפים כאלה רכים בפנים ופריכים בחוץ, שעושים מסיבה משלהם
בחלל הפה. יהיו נדנדות תלויות מהתקרה ועליהן יתנדנדו רקדניות
ורקדנים אקזוטיים. או במילים אחרות - חשפנים וחשפניות. יהיו
מנורות כאלה בקצוות של האולם עם מלא נרות גדולים אמיתיים, עבים
וצבעוניים, והמנורות יהיו תלויים על שרשראות כאלה עבות, כמו
סאדו אולי, או בית-כלא. ויהיו מזרקות של וודקה, ורד-בול קר
חופשי מתוך חביות. וגם בירות מ-כל הסוגים, בתוך פחיות, בתוך
חביות עץ מלאות קרח גרוס. ויהיה איש אחד, או שניים, או חמישה,
עם מגבעת ארוכה בצבע סגול, ורעשן ביד, ופנים מאופרות לבן עם
חיוך שחור ועיניים אדומות, שיחלק חינם למי שיושיט לו יד קרטון
אקסטזי. ויהיו פופים רכים ליד הכתלים, מתחת לנורות כורעות בצבע
דבש, ויהיו שם זוגות מבושמים, עם צבעים בשיער וקעקועים על
הידיים, שיתגפפו שיכורים. ותהיה מוזיקה של יום הדין, ושל יום
הגאולה, ושל פסקול גן-עדן וגיהינום, מרמקולים ענקיים תלויים על
הקירות. והלהקה תנגן ותשבור גיטרות, והגברים יורידו חולצות,
והנשים יורידו חזיות, ואנחנו נוריד ראשים. אתה בא למסיבה? אצל
מתילדה השמנה. רוקדים כל הלילה, עד יום שישי הבא.

בלילה, דבר אינו קורה. אולי עלה נע ברוח. אולי לווין מטייל
בשמיים.
כולם ישנים. עייפים. מרוצים?
זיינתי אתמול כבשה. אני יודע לפי הקולות הכבשתיים שהיא השמיעה,
שהיא הגיעה לאורגזמה. אני מרוצה. אני שמח תמיד לזיין כבשות,
ולגרום להן לגמור.
אחרי כן ליטפתי אותה וחיבקתי אותה והדבקתי לה נשיקה צרפתית עם
לשון והכול. זו הכבשה שלי. היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו
מתעתדים להתחתן. שנינו מתרגשים מאוד. היא כל-כך מתרגשת, שהיא
נותנת חלב כבשים כפליים מהרגיל. אני שותה אותו עכשיו, בתוך
קפה, בתוך ספל, ליד ספריית ספרי הבישול שלי.
אני מאוד אוהב לבשל, ואחרי שאני והכבשה שלי נתחתן, אני אעשה
ממנה שווארמה.
אין דבר נשגב יותר לאדם מאשר לאכול את אשתו. בתנאי שהיא כבשה
כמובן.
עם חמוצים, וחריף, וסלט ירקות טריים... שגעון ממש.
ואחרי שאני אוכל את הכבשה שלי טוב-טוב לשובע, אני אחרבן אותה
באסלה. לביוב היא תלך גאה בשמלת כלולות של ניחוחות צחנה. ואני
אפליץ, נוד קטן מחצרר, ואחפש לי כלה חדשה. טעימה.
אולי ג'ירפה.

אבא יישן, ואיתו כל העולם. אני מחפש באשפה יהלומים אבודים,
פנינים בסמרטוטים. זו שעת השקיעה הגדולה, בה מצאתי עצמי ריק
וריקני, עייף ומעוייף, אדום ואדמוני, כשאני זוחל על ארבע לאישה
שאני אוהב ומנשק לה את הרגליים.
היא חיה בסרט של פליני. גם אני רוצה להיות שם. מלקק את השמש
שבין הרגליים שלה, ומתחנן - אל תעזביני לעולם.

בארבע בבוקר היא תלך, ואולי לא תחזור. ואני אצטרך למצוא לי
בובת סמרטוטים להתאהב בה, להתנחם. לאכול חול כמו טיפש מושלם,
ולמצוא עצמי מביט בעולם אחר דרך משקפיים סדוקות, כשאני מביט
מטה ממגדל עתיק גבוה, וקופץ.
לאחר מכן קם, זורק את המשקפיים, ועוזב את המסיבה.
מסיבת סוף העולם נדחתה. המוזמנים מתוסכלים. אני יש לי דברים
לעשות בעולמות אחרים.

אנחנו מקוונים? איפה היינו, חברים שלי. איפה אנחנו בכלל, מישהו
יודע? יש יגידו עולם ויש מקום כמו ישראל, ויש יגידו חיים, אבל
זה נראה יותר כמו חלום. אני מת להתפשט ולרקוד עירום כמו ילד
תינוק, ואף אחד לא יחשוב רע, רק יצחק וימחה כפיים. קורים כל
מיני דברים שאני לא מבין. מה זה חוקי משילות? בטח, איך תדע
כשאתה לא רואה או קורא חדשות, איך תדע על מה הם מדברים. הרי
תמיד קורה משהו, וזה כבר מזמן לא חדש ולא חדשות. סתם ממשיכים
וממשיכים ואנחנו גם כשנמות ימשיכו וימשיכו וחבר שלי מת והם
ממשיכים, ושכנה שלי נקברה והם ממשיכים, ואימא שלי בקבר והם
ממשיכים, וגם אם יישרף כל העולם הם ימשיכו, דבר לא יעצור אותם,
דבר לא עוצר את ה"חדשות".
אני לא משוייך לאף קטגוריה שפויה ונכונה. אין כזאת.
אני שונא לכתוב, רוב הזמן. זה מרוקן לי את המוח ואת הפנימיות
הרגשית, החומריות של הנפש. אבל - אם אני לא כותב אני הופך
טיפש. אני הופך כ"כ טיפש שאני לא מבין מה מדברים איתי, ואני
שוכח מה צריך לעשות כדי להכין לי קפה מחורבן ראוי לשמו שאפשר
לשתות, ולשים את המוזיקה שלי ולהיות בנאדם.
יותר משאני שונא לכתוב - אני שונא להרגיש טיפש. לשים את הראש
על הכר לפני שינה ולהרגיש שהוא ממש נוזל לתוך הכרית מרוב שאין
בו כלום. והקיר יפה מאוד ואפשר להסתכל עליו, כי אין על מה
לחשוב. ואני אוהב אותך, ואת שוברת לי את הלב. ואני כמו טיפש
נלחם עלייך, ואת שורטת בי. ואז אני כותב כמה אני פגוע ומסכן,
ולמה לקחת לי את הלב ולא החזרת. ואת אומרת שבנים הם טיפשים, כי
זה מה שבנות כאלו אומרות, וצוחקת עליי ונותנת לי למות לבד בין
4 קירות כדי שתהיה לך מצבה להשתטח עליה עירומה, לאונן, ולהצטלם
לעיתונים מגזינים סוטים כש-כל מיצי התאווה שלך נשפכים על המצבה
הקרה שלי.

אבל את אומרת שבנים הם טיפשים, ואת אישה טובה, מאוד טובה. ואת
שוכבת עם גברים שבזים לך ולא עם אוהביך שמוכנים לתת לך את עצמם
לפדות את חייך. והעולם כמו לונה-פארק, את אומרת. וכמו סרט. כמו
סרט הודי, או סרט מתבגרים, או סיטקום. והעולם כמו סרט כחול בו
כולם מזיינים ומזיינות. ואני יושב ביציע, אני, ומביט בך משחקת
בסרט שלך. אני מביט בך מרחוק. אני לא מדבר, לא מתערב. אני גם
לא מחכה לך.
ואת יפה. אלוהים יודע כמה את יפה. עם השיניים, והציפורניים,
והשיער על הרגליים, קורי השינה בעיניים, השפתיים היבשות
והלכלוך באוזן. כ"כ יפה שמתחשק לישון איתך מחובק לנצח.

אז מה אתה יודע לעשות?
אני יודע לראות אנשים.
פרט, נמק והסבר.
למשל, תראה את זה עם הזקן הקטן. הוא אשכנזי. למה? כי הזקן שלו
ג'ינג'י. אולי גם הראש שלו ג'ינג'י, אבל לא רואים, כי יש לו
כובע. למה שהראש לא יהיה ג'ינג'י? בטח שהוא כן. ובוודאי גם
שיער הערווה שלו ג'ינג'י. יש לו מבנה גוף קטן. יש לו גם ראש
קטן, אבל הוא מחזיק אותו ביהירות. אולי הוא אומן. הוא בטח לא
פיסיקאי, אבל אומן. הוא לבוש כמו אומן. כמו תרמילאי. העיניים
שלו נראות מהופנטות. אולי השתמש או משתמש בסמים קלים. יש לו
איזה שהוא כישרון, ואולי אפילו קצת נקודת מבט ייחודית ושונה על
העולם, אבל הוא לא עם הרבה שכל. למה - כי יש לו ראש קטן. בן
כמה הוא נראה לך? עשרים ומשהו. אמצע העשרים. כלומר כשאתה היית
בגילו הוא היה בתיכון. כן.

למוכרת בחנות הספרים יש יופי אבל חנוני. לפלפי. היא בטח
שמאלנית. היא נראית אישה רצינית ומשכילה עד שהיא פותחת את הפה
- היא נשמעת כמו סטודנטית שיכורה בבר. בר של סטודנטים, היא לא
תלך למקומות "מסוכנים". היא נראית בסוף שנות העשרים לחייה.
כלומר כשהיית בגילה היא הייתה נערה. כן. אולי היא הייתה בצבא.

היא פחדה ממך? כן. כי הייתי מנוכר. מגודל שיער, אבל לבוש היטב.
נינוח יותר מדי. בעל ראייה מרחבית, היקפית. היא הרגישה שאני
רואה דרכה, זה הפחיד אותה. למה היא פחדה מזה? כי יש לה מחשבות
מלוכלכות, סוטות. היא מתביישת בזה. אתה יודע מה הם? לא.

ראיתי ילדה מאופרת בכבדות. ראיתי גם בחורה מאופרת בכבדות.
הראשונה בגיל תיכון, השנייה בשנות העשרים. הילדה עשתה את זה
סתם בשביל הצחוק, אולי לכבוד פורים. הבחורה מכרה תכשירי איפור
- היא צריכה ש-כל אישה תרגיש עירומה מאיפור לידה.
שתיהן היו יפות.

זהו?
בינתיים.

ישבתי על הבר והזמנתי קורונה. דגדג לי הזין לזיין מישהי, אבל
הדחף המיני היה חלש, ולא הייתה לי זקפה. יותר מסיפוק יצרים -
רציתי בעצם להתמזג גוף אחד עם אישה.
שנאתי את ארוסמית. הם הופיעו בשירים מתוך גד א' גריף המחורבן,
שזכה ליחסי-ציבור מזויפים שנופחו יתר על המידה. גם חרא יכול
להימכר במחיר יקר אם מוכרים אותו בקופסת נצנצים מוזהבת בעלת
מנעול זהב קטן. החארות המחורבנים זיינו לי את השכל, וקמצוץ
השירים הטובים שלהם היו שייכים לכותבים ומלחינים אחרים. הם
העלו את המוח שלי באש-אפר, ואני ירקתי על הרצפה וחיפשתי ג'וקים
לפרק בהם את זעמי. למעוך אותם בכרית האצבע לאט-לאט עד ששומעים
את הפליק הרך כשגופם המלא אנטיביוטיקה מתבקע ומזיל את קרביהם
לצד בקבוק המשקה שלי.

הברמן היה גורילה קירחת עם עגיל באוזן ופנים אטומות וכבדות
שניגב את שאריות השעועית מעל דלפק הבר. הוא לא רצה לדבר איתי,
ואני לא רציתי לדבר איתו. הסכמנו על כך בשתיקה. הוא העריך
אותי, ואני הערכתי אותו, על כיבוד ההסכם שלא נאמר ולא נכתב.
ככה זה היה טוב לשנינו.

מלחינים זחלו על השטיח האדום. השטיח לא היה תמיד אדום, הוא היה
ספוג בדם שנספג בו במשך כמה שנים. דם של רוקרים לוזרים /
מהפכני צעצוע - קשה לנקות. הוא נספג היטב ומכתים אפילו את רצפת
הפרקט שעליו פרוש השטיח. מי שרצה להוריד לעצמו את הראש הגדול
שלו, היה יכול לשלם כמה מאות לאחד מהסדרנים החסונים, ששמחו
מאוד לטפל באיש כדי להשתמש בכסף כדי לפנק את הזונות שלהם. הוא
היה יושב, והם היו מהממים אותו במכת רצח בראש עם פטיש שניצלים.
זה היה מחזיק אותו מטומטם לפחות לשלושה חודשים, וחסך הרבה שעות
של מרדף אחר כוסות משקה אלכוהוליים חזקים, שגם אותם היה קשה
להחזיק בבטן בכוח, והאדם היה מקיא אותם. הסמים ברובע הזה של
העיר היו שולחים את האדם להיקבר מת בחור באדמה, ומשום-מה
האנשים לא היו מתים על הרעיון הזה. לכן דבקו באלכוהול.
גם תרופות לא היו אופציה. הם היו גורמים לאנשים לחשוב שהם
ציפור, ולנסות לעוף מגגות. או לחשוב שהם קליפה של בננה,
ולהכניס את עצמם לפח ציבורי.

על הקיר הייתה תמונה גדולה של קורט קוביין הקדוש, עם נר תמיד
דולק לצידה. לעיתים אנשים היו עומדים מול התמונה, בוהים בה
ומתפללים, או בוכים. היה שטיח רך בצבע ארגמן למרגלותיה של
התמונה למי שירצה להשתטח לפניה ולזכך את נפשו המקוללת מהשפעות
קפיטליסטיות ושאיפות יהירות למיניהם.

בוקר טוב.

הייתי באשפוז לילה או שניים, אני לא זוכר. ואז כשישנתי או
נמנמתי, פנתה אליי אחת הרופאות, הפסיכיאטריות, ואמרה לי שהיא
משחררת אותי, ותיתן לי כדורים להמשך, אבל לא ידעה איזה כדורים
לתת לי. אמרתי לה שתביא לי את הכדורים הרגילים, יש להם שמות,
אבל אני אקרא להם הוורודים והלבנים כי ככה בא לי. אמרתי לה
שאני לוקח 3 מ"ג כל יום מהוורודים, והתקשתי להסביר לה שמהלבנים
אני לוקח רק כשאני זקוק, כי היא התעקשה כמה אני זקוק - כלומר
באיזו כמות, ומתי. ניסתה לגרד לי את הכדורים, אבל הכול אצלה
במשרד היה מבולגן, ואז שלחה אותי לחדר של תרופות עם מכתב או
משהו, ושם נתנו לי את הכדורים, אבל לא מעובדים. גוש ענק כמו
סלע של ורודים ועוד סלע של לבנים. חזרתי לרופאה הזאת, אמרתי מה
זה, היא נראתה קצת מבולבלת ואמרה תגרד מהחומר כמה שאתה צריך
מתי שאתה צריך, ושייגמר - תחזור. אמרתי בסדר. לא היה אכפת לי.


פציינטים צפו בטלוויזיה, וראו הוט, ומישהו או מישהי אמרו שיש
שידורים חדשים ב-יס, ותמהה, איזה מן שידורים? אבל הייתה
טלוויזיה אחת ששידרה יס, ואמרתי הנה אפשר לראות, וזה היה די
רגיל, סרטים מצויירים.

והתכוננתי ללכת, ומישהו גבר צעיר נתן לי את הפתקים ואמר כזה
אולי תרצה אבל יש פעילות שטח בסגנון הודי, אתה יכול להיזרק שם.
אז אמרתי לא. ואחרי עוד כמה מילים ורגעים הוא העלה את זה עוד
פעם, אז אמרתי שאחשוב על זה באוטובוס, ואולי ארד שם ואולי
בבית. אחרי עוד כמה מילים הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי על
משהו חשוב. אמרתי מה, ושוב הוא העלה את הנושא, ואפילו הראה לי
פרסומת של זה בטלוויזיה שנקטעה פתאום ע"י פרסומות רגילות,
וראיתי שיש שם רופאים ועמדות רפואה וכאלה, וחשבתי מה כבר הולך
שם שיש בפעילות שטח רופאים ותרופות פסיכיאטריות. והוא דיבר
איתי ככה בקול נמוך כאילו הוא רציני, ואמר כדאי לך ללכת לשם
וכו'. אז עשיתי את עצמי חושב וחושב, ועצמתי את העיניים כאילו
אני חושב ממש חזק, ואמרתי בסדר. והוא נתן לי ללכת. אבל בכלל לא
התכוונתי ללכת לשם, אלא הביתה שלי.

ובתחנה כולם היו נורא ידידותיים ונינוחים. וישבו על ספסלי עץ
ושאלו מה נשמע, ויש כאלה שהאוטובוסים שלהם עברו כמה פעמים, אבל
הם יושבים שם כל היום כי כיף להם, עם משקפיי שמש צבעוניות
וסיגריות.

אני הולך הביתה שלי, אמרתי. לאימא שלי, ולמיטה שלי, לטלוויזיה
שבטח לא הדליק, לרדיו, לדיסקים, לישון כל היום.  

הוא ישב אפל וכבד, אבל החזיק רעשן אדום בידו וחבש כובע צבעוני.

"שמעתי שאנשים מתפוצצים." הוא אמר וגיחך, "בניינים קורסים
וטילים משוגרים אל בשרם הרך של הילדים. אתה חושב שהמוח האנושי
מסוגל להתמודד עם דברים כאלה?"
בגלל זה אני לוקח אדומים, אמרתי.
"סמים?" הוא שאל.
תרופות, עניתי. סמים חוקיים.
"כל הכבוד," הוא אמר וסובב ברעשן בקול "מגיע לך מדליה. ומה עם
הכלבים, הם נובחים?"
בטח נובחים, ידעתי שינבחו.
"מה עושים במקרה כזה?" הוא שאל.
זורקים להם עצם וסותמים להם את הפה.
"כל הכבוד," הוא אמר וסובב ברעשן. "ומה קורה כשבתים קורסים
באהרלם?"
מזמינים אותך.
"ומה עוד?"
יש לי אדומים, יש לי גם בוז.
"בוז?"
אלכוהול.
"כל הכבוד," הוא סובב ברעשן. "והטילים האלה שחושבים שהם
קפצונים?"
עוד בוז.
"מה עוד?"
לבנים ורד-בול.
"כל הכבוד," הוא ידע מה זה לבנים. הרעשן הסתובב בידו.

"אני רושם לך מרשם," הוא אמר וגיחך, "זה תרופות מקופ"ח
הממשלתית של המדינה שמתיימרת להיות סוציאל-דמוקרטית ובטוחה.
בוא נראה... אדומים... בוז.... לבנים... רד-בול.... אני מוסיף
עטים ודפים, והרבה רוק נ' רול, בשביל הג'ננה."
תודה, אמרתי. הוא הושיט לי מרשם מהסוג הישן. עם חותמת דיו וכתב
יד כחול מסולסל.
"שישחילו את הדבר הזה טוב-טוב על המחט!" הוא אמר וצחק, וגיחך,
וצחק.

זה טוב לשתות את הקפה כשאת מסתכלת עליי, אני יודע מה את רוצה,
שאני אכנע לתשוקתי ולכוחך ואגחן ואנשק את רגלייך בתאווה
ותשוקה, אבל זה לא יקרה, למרות שעומד לי כמו טיל בליסטי, ולא
רק שאני נמשך אלייך מאוד, אני גם אוהב אותך - חולה עלייך, בגוף
ובנפש, במחשבה וברוח. אבל אני לא אראה לך את זה, אני פשוט
אמשיך לשתות את הקפה, ואת תמשיכי לנענע את כף הרגל שלך מעל נעל
הבית מגומי, ואני אמשיך לשחק אותה מטומטם, ואת תמשיכי להיות
מתוסכלת, וככה זה יהיה, בדיוק ככה.

איזה לא נישקתי לה את הרגל (מהקטע הקודם) נישקתי ועוד איך. וגם
שפשפתי אותו על הזין שלי, את כף הרגל שלה. מ-פה לשם היינו
עירומים, ואני אוכל לה את כף הרגל, ואת השוקיים, ואת הירכיים,
ואת הקוס. ובאמת אני אוהב אותה, מאוד, כבר שנים, ויש לה כוח
עליי כי היא אוהבת אותי פחות, והיא מתפתלת ומקמרת את גבה כשאני
אוכל לה, אבל הבת-זונה לא תיתו לי זיון הגון, היא לא תיתן לי
לגמור!

רבע שעה אחרי כן היא ישבה אל השולחן ובלסה יחפה סנדוויצ'ים עם
גבינה צהובה ועגבניות, ואני כבר מטומטם מרוב תשוקה, בלי שמץ של
כבוד עצמי, יושב על הברכיים ודוחף את אצבעות כף הרגל שלה לתוך
פי. ואני עירום בפלג גוף תחתון, עם זקפה גדולה, והיא מסתכלת
עליי כמו על כלב שמאונן לה על הרגל ומניעה את המזלג ודוחפת
אותו לחמוצים, וכל המיץ של החמוצים זולג לה מהשפתיים ונוזל
מתחת לחולצה אל החזה שלה, ורגל אחד שלה מתחת לשולחן ורגל שנייה
בתוך הפה שלי, ואני אוהב אותה כל-כך - למה היא לא אוהבת
אותי?!

אתה מרביץ סירוק אחרון לקצה של הבלורית. קודם התקלחת ועשית
הכול, אפילו הוצאת את שאריות החרא מהתחת. אחרי זה לבשת בגדים
חדשים עם תחתוני כותנה חדשים, נעליים מצוחצחות, והזלפת בשמים
מ-כל המינים. כמה שיותר - יותר טוב. מי יודע איזה ריח ימצא חן
בעיניי הנשים. בלורית בפוזה של ג'ון טרבולטה ב"גריז", סיגריות
ומצית זיפו על המותן וצרור מפתחות בחגורה. צרור מפתחות זה
חשוב, זה אומר שיש לך מקומות, עיסוקים, אחריות. כגודל צרור
המפתחות - גודל הביצים, וזה צרור מפתחות גדול מאוד, שעושה הרבה
רעש. אתה מכבה את הטלוויזיה הישנונית של ערוץ הכללית, הערוץ
היחידי, ויוצא אל הרחוב למען יראו וייראו. השרירים מפמפמים
ברגליים ובזרועות, החזה מתוח, הריח כבד ומתוק, התסרוקת מוקפדת
וקצה הבלורית קופצת.

"ווואאיי... איזה חתיך אתה היום...!"
"אני מתעלפת.. אני מתעלפת... אני כל-כך רוצה אותך!"
"מעניין איזה אבא הוא יכול להיות לילדים שלנו."
"אני רוצה לדהור עליו ולא לעזוב."
"הוא כמו סם, סם."
"זה גבר אמיתי, כמו סייח צעיר."
"למה אתה לא מסתכל עליי?"
"וואי.. הוא עושה לי חם למטה..."

כן, תמשיכו לחשוב מחשבות חיוביות, בנות. הגבר אוהב את זה.
והגבר נע ברחוב כאילו יש לו לאן ללכת, אבל אין לו. הוא רק
מסתובב בשכונות לספוג את כל ההערצה הנשית, חוזר הביתה, מתקלח,
והולך לישון. לבד.