הם לעולם לא ידעו מה אני חושב!,
פנים הראש קודח ובוער. הפנים נותרות אדישות בפני
מצלמות המציאות, פנים-חוץ,
פני שטח נפרדים.
אבדן התחושה משיל עורו ומגלה
פנים מכוערות.
זהו רגע נשנה וחוזר; הכניסה;
תפאורת הרחוב כשחזרנו לפני שלוש שנים,
הגשם שלפני שבע ולפני כן
אפר. דפים ישנים שדהו
ולא ניתן עוד להבחין בכתוב.

אותה התמונה חוזרת ונשנית:
אני טובע וכולי לבד.
מהישות שלך נשאר טעם
הנשיקה המפתיעה הראשונה.
הטעם שלך עולה
ומפתה את בלוטות הרוק שלי,
אני לא יכול ללכת ישר.

בתוך המכונית אני מוגן.
מים קרים מרגיעים את החולי,
את הטעם האפור-חום שיש לי בפה אחרי ימים כאלה.
מיוחדים ואפופי צללים.

יש הרבה שאני לא יודע,
צריך לגלות מחדש את החטא הראשון,
הגאווה מוכרחה להיות בסיס.
היכולת להאמין בחוש הפנימי,
בגרעין הייחודי.
להיות יכול להציג אותו לעיניים זרות.

אין גבולות בעולם החדש.
הקירות קורסים מעצמם,
זוהי ארץ לא-כלום ואנחנו
הילדים החדשים של העתיד.

מוכרחים להקשיב טוב, הקול יודע
למה הוא מתכוון כשהוא אומר:
ההוווה זה עכשיו
מחר קצת אחר כך
ואת הרגע הזה נמצה עד...

חלום הופך למציאות
כשהרצון הופך שליט
מעניין לראות, להבין,
איך חלום בתים וסולמות
על מיטת חדרי הנוער בחניתה,
יכל כבר להוביל,

משמעות הרגע היא ברורה לכל עין,
היכולת להסתכל מהיכולת להמתין,
מהסקרנות הטהורה.

אני כאן ולא
כאן לפעמים הופך טייס-משנה.
להסכים לכאב בפרק היד.
לעקוב עם העיניים,
לשמור על אסטתיקה,
זה עוד מעט נגמר