זרקתי עצמי לשווא לרגלייך
המבושמות בריח הלא מתקתק
כשאת אינך חושפת בפני
אלא את יפי מערומייך בסודותייך
הכמוסים ביותר הנשענים
על גורו החוסם את דרכי אל ליבך
את מי שהניח אותי לרגלייך
אני מאשים, בוכה, מיבב, מכה
את מי שהסיר מחלפותייך מעלייך
אני מרפה את ידיו וזורע אפר בעיניו
את מי שאת לוקחת ממני לעד
ונוסעת לנגן בצ'לו המופלא שלך
באיזמיר הרחוקה כמרחקי השמש
מאדמת הפירות הגדלים בגנייך
5.8.12 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.