עצם העובדה שאת משתתפת בקונפדרציה מוכיחה בעיני שאת מחפשת
דרכים לשלום, וזה בהחלט יפה ואני אוהב אותך מעצם העובדה הזו.
אני לא צריך יותר הסברים, או הוכחות לרצון שלך לשלום.
אך ההתמודדות שלך עם הצד שמנגד קצת לא ברורה בעיני. את כותבת
אלי שילדי וילדייך יחייכו וישחקו באהבה במגרש אחד... והרי ילדי
וילדייך חיים באותו מגרש כשכולם מחייכים ואוהבים אלה את אלה!
כמובן, כהרגלך אינך עונה לשאלותי, שרשמתי אותן במיוחד סעיף
סעיף על מנת לענות על כל שאלה ושאלה בהתאם. האם את חומקת
מהתמודדות? ועוד טוענת שאני מזרז תהליכים. אלא מה? שלא אזרז
תהליכים כאשר אני רואה שכל המזרח התיכון באש בוערת... לצערי
הרב וכאבי היומיומי?
היות ואת מובילה כרגע בבחירות לנשיאות, ואני מאחל לך לנצח
בבחירות. כאשר תהי נשיאה יהיה עלייך להתמודד עם החוקים הללו
ואף, כל חוק שיקבל 55% מהצד הישראלי + 55% מהצד הפלסטיני,
ייחשב לחוק שעבר והתקבל. ואז יהיה עלייך כנשיאתנו הנבחרת,
להעבירם לממשלת ישראל ולממשלת פלסטין. כאן לא תוכלי לחמוק
מתשובות ברורות ומדוייקות. הגיע הזמן שתביני שעבודתך כנשיאת
הקונפדרציה IPC היא אחריות ענקית, אם וכאשר נצליח להעביר חוקים
חשובים ליישוב הסיכסוך.
אספר לך סיפור קטנטן:
לפני כשנה בערך (דצמבר 2011 ? ) נפגשנו בכנס שערך עו"ד יוסף
אבישר במלון, בירושלים המזרחית (ולאחר מכן בבית הגפן בחיפה,
היות והייתי בהנהלה שם). כנס להקמת ה IPC. וכאשר הגעתי עם אשתי
היתה הפגנה של פלסטינאים בחוץ, שצעקו נגד הכנס, ואיימו על מנהל
המלון לסגור את בית המלון. וראיתי ישראלים רבים עוזבים את בית
המלון. בכניסה אמרתי שלום בערבית לעומדים בכניסה שהפגינו.
פגשתי את הישראלים בפנים כולל יוסף אבישר. לצערי לא פגשתי אותך
שם. הבנתי תוך מספר דקות מהו המצב. בחוץ פלסטינים שלא מבינים
לשם מה מקימים את IPC, עם כל מיני דעות קדומות. בפנים ישראלים
רועדים מפחד. חוץ מאחת (יעל שכדאי שתכירי אותה, יש לה וידאו
קצר שעשתה ומופיע בעמוד הבחירות כרגע). שאלתי את עשרת הישראלים
שנותרו: "מי בא איתי לדבר עם הפלסטינים בחוץ?" איש לא ענה לי.
יצאתי לבד כשאישתי (כאמור חצי מוסלמית) נשארה בבית המלון...
דיברתי שעות עם הפלסטינים. לאט לאט הורדתי דעות קדומות על הכנס
על IPC הסרתי כל כוונות זדון שנוצרו אצלם בין השאר בגלל שמות
של אנשים מהצד של האוניברסיטאיים הפלסטינים שהיו אמורים
לנאום... דהיינו התנגדות פוליטית, מצד תנועות פוליטיות...
עשיתי הכרה שמית עם האנשים. לחצנו ידיים. הזמנתי אותם לבוא
לבקר אצלי בחיפה. לגור אצלי. לישון אצלי. העיניים נפתחו. הלב
החל לרטוט. הם המשיכו לטעון שעלינו לצאת מבית המלון. גיליתי גם
מהם יחסי הכוחות בין האנשים שם. מי בעד מי נגד? מי אדם שבא
בכלל מקבוצות קיצוניות יותר. פשוט במהלך השיחה היה הרבה יותר
אלים וצעק בזעם רב יותר ושנאה יותר מאחרים. וכו' ועו', אפשר
לכתוב מחזה... כעבור שעה או שתים. הצטרף יוסף אבישר. אמרתי לו
"נוסעים עם הפלסטינאים למחנות הפליטים. הם מזמינים אותנו" הוא
הסכים. רצינו לעלות על מכוניות אבל הם רק דיברו שהם מזמינים.
הסכמנו אבל הם לא פתחו לנו דלתות. רק אמרו שהם מזמינים. בעוד
אני לא פעם שיכנתי בביתי ערבים מוסלמים ונוצרים שהיו זקוקים
למקום. וגם בתקופת לימודי באוניברסיטת תל אביב כשהייתי בן 21
שנים בלבד...
כולם התייאשו מהפלסטינאים ועזבו. נשארו עוד חמישה אנשים במלון,
כולל אבישר ויעל.
->ואז הזמנתי את הפלסטינים להיכנס לכוס קפה. היית צריכה לבוא
ולראות את האחווה שנוצרה שם בין כל הניצים. הדיבור הנעים. הכל
נרגע. כולם דיברו. עדיין היו אי הסכמות פה ושם. אבל היה דיאלוג
מלב אל לב.
12.12.12 |