עיניים בוהות בשקט תימהוני בגופי,
קרות מרגש ממגנטות מבין עירפולי השחור הסתמי.
שפתיי תשוקה לוחשות לשמי, מפתות אותי באובדני.
אל יווני עטוף בכפור חרישי.

שפתיו צוחקות וגופו הקר, השקט, המפוסל בשקידה יתרה, מסמן
התנגשות מתקרבת.
העיניים ממשיכות לבהות בקורן הטבעי...
ראשי נשאר מאחור, נזרק בקו ישר בין שדיי הזקורים, בעוד רגליי
הנפתחות מרגישות ברוח המנשבת.
ידו מתחילה לזכור פיתולי קו עורי,
כעת מתפתלת אני.

ורידיו מתקשים, מתעבים,
לשונו יוצאת לתוכי, הכפור יורד וחום מתפרץ בעורקיו.
נשאבת אני לתוכו, מאבדת עצמי במאוויים.
כל כך חם הוא מבפנים,
כל כך הרבה קורה בין כותליו.

עורי נכווה מקור עורו, דמי מחום דמו,
רעב משתלט על גופי ושוכחת אני ממכאובי נפשי.

אור השמש חודר מבעד לתריסי חלונו,
טל זיעת הלילה מנצנץ כאבקת זהב על האל היווני,
על מלאכי הרגעי.

יוצאת מהדלת ויודעת ששוב הוא ואני לא באמת מכירים,
ששוב אצטרך להחלים מעצב עמוק לפני שאוכל לראות הטמון בו -
להאמין בטוב ליבו, באיכפתיות שבנשמתו, בקלילות של לילה מלא
בתשוקה חייתית
והכי חשוב בחברות שאינה קשורה רק לתאוות בשרים.