יושבת עם רגליים מורמות על הספה, בחום הבלתי נסבל הזה, ועדיין
לא מוותרת על הקפה. היום הקפה מגיע עם מיקס צ'ל אאוט לטיני
שמזכיר לך בכל פעימה כמה רצית ללמוד לרקוד. מקווה עמוק בפנים
כל פעם שעוד לא מאוחר מדי, שאף פעם לא מאוחר מדי. והצלילים
הלטינים הם היחידים שגורמים לך להמריא, לנתק את הראש מכל
המחשבות שאת סוחבת איתך כל היום. עוצמת עיניים ובתמונות שבראשך
פוצחת בריקוד יפה, כשהראש המציק שלך כל פעם לוחש לך, הלוואי
ויכולת.
במטבח של הבית, אמא גורמת למחבת לרחוש, וריח חמים עולה ממנה.
ולא משנה כמה תתכחשי, ההרגשה של הבית היא בדיוק פה. וכשתעברי
הרבה דירות ותיזכרי בילדות ובבית, זה המקום שתזכרי בו בסוף.
אתמול הודית בפני עצמך שאוהבת את העבודה שלך, וידעת שזה לא
משהו להתגאות בו. אבל מסתבר שבאמת התכוונת לכך, ואם לא היית
אוהבת, לא היית מתחפרת בעבודה שלך כל כך, מנסה לנעול את עצמך
מאנשים ע"י פגישות אקראיות של מספר דקות עם זרים שלא תראי יותר
לעולם. ואחרי שזר אחד הולך, הזר הבא מגיע. וגם אם אחד השאיר
רושם לא טוב, זה קל כל כך להעלות חיוך עם הזר הבא. כל מה שהוא
צריך לעשות זה לחייך אליך.
רגשות של חרטה מכרסמים בך למרות שנשבעת לא להתחרט. הדכדוך על
זה שהשנה לא יצא לך לטוס, כל כך רצית חופש, ולראות שוב עולם
אחר, מדינה אחרת שבה אנשים חונכו להיות בני אדם, ונופים זרים,
ואוויר. פשוט אוויר לנשימה, אבל במקום זה קיבלת שיגרה... |