אדון אושר ואדון ייאוש היו שותפים לחדר.
כל יום אדון ייאוש היה קם בבוקר והיה מתעלם ממר אושר. הוא היה
מתעלם מחיוכיו, מדיבורו המהיר, מתחומי העניין שלו ומעצם
קיומו.
הוא חשב שאדון אושר הוא טיפוס מזויף והניח שהוא פועל מתוך חוסר
ברירה, בדיוק כמוהו. כשאדון אושר צחק היה ברור לאדון ייאוש
שהוא מנסה לגרום לו לקנא. למעשה אדון ייאוש לא האמין באדון
אושר כלל.
אדון אושר מצד שני היה קם בבוקר בחיוך ומתעלם ממר ייאוש.
כשיצאו למסעדה יחדיו סבר אדון אושר שאדון ייאוש מתמוגג
מהארוחות בדיוק כמוהו. כשהיו צופים ביחד בהצגה, אדון אושר היה
משוכנע שאדון ייאוש מסתיר את חיוכיו כדי להיראות קול. אדון
אושר חשב שאדון ייאוש הוא טיפוס מזויף, קטנוני ובכייני. למעשה
אדון אושר כלל לא האמין באדון ייאוש.
מדהים איך אושר וייאוש יכולים להתקיים סימולטנית באותו עולם
בלי שאחד יאמין בקיומו של השני.