הלילה מצמיח סבך אורות צפוף
בחלון שלי, למרגלות ההר. סבך אורות בלתי-נגמר:
חושך, ואני מבקשת לי בית אחד
ובו חלון אחד, ואיש.

יושב בצל מנורת קריאה.

תמיד מרחוק. אני רואה אותי אוהבת בו: את הריצוד
הדק מן הדקים, אצבעותיו השלוחות
להדליק או לכבות, את התזזית.
את העיניים, נעוצות בנקודה המוארת
צוללות במילים הכתובות.
עיוורות לזרה ששטה בחלל החדר.

לו לא היה נשרף ההר. לו היתה בחלון
צמרת עץ חונקת שמים, והירוק המסמא הזה
לו הייתי אני -

והוא. יושב בחדר אחד, מואר,
כמו אינו יודע דבר