יום אחד הוא מת. כן, פשוט ככה. פשוט יום אחד. פשוט מת.
יום אחד הוא מת. נכון שרוב הסיפורים מתחילים בהתחלה, אבל המוות
שלו שקרה ביום אחד היה בעצם ההתחלה של הכל.
הוא שכב במיטה ולא היה חולה כלל, אפילו לא היה לו כאב בטן או
כאב ראש, הוא סתם שכב לו לנוח מיום עבודה קשה. לא שעבד במכרות
פחם או כבנאי בבניין, אפילו לא עבד בעמידה, לא היה לו גם משרד,
הוא ישב על כסא ברחוב וניגן בכינור שלו. מאיפה לאדם העני הזה
כינור? כבר בגיל שש ידע האדם נגינה ומשמעותה והיה מתאמן שעות
וימים בכלי הצורם ובסוף כפי שאמרו לו תמיד, ההשקעה השתלמה
ועכשיו הוא מרוויח כסף מנגינה בכינור הפלא שלו.
אבל יום אחד הוא מת. הוא שכב במיטתו, כפי שכבר ידוע, ומת, שגם
זה כבר ידוע. הוא לקח מעין נשיפה-שאיפה-אנחה עצם את עיניו ונפח
את נשמתו. נשמתו עופפה באוויר מספר דקות ואז פתחה את החלון
ויצאה בחיפוש אחר גוף חדש. מיד וכראוי התעופפה לה הנשמה
לביה״ח הקרוב וחיפשה את התינוק או התינוקת ברת המזל. את
התינוקת המלוכסנת תפסה נשמה אחת, את התינוק עם תסמונת הדאון
תפסה נשמה אחרת, הנשמה של האדם חיפשה תינוק ללא נשמה ונשימה עד
שלבסוף במיטה הרביעית חירחר לו תינוק רך עם ראש קירח ועיניי
תכלת שחיפשו ישועה. הנשמה זינקה לתוכו והתינוק חייך. בגר
התינוק ונהיה לילד, הוריו הכפריים לא הבינו את משיכתו הבלתי
מוסברת של הילד למוסיקה קלאסית, שהריי בבית תמיד היו מחנכים את
שאר ילדיהם למוזיקת קאנטרי חמימה וצובטת. אך לאחריו תחנוניו
הבלתי פוסקים של הפעוט הסכימו להעניק לו כינור שמשותף לשני
הסגנונות. הילד אהב לנגן את כל המנגינות שרק שמע והיה לוקח
עימו את הכינור לכל מקום שיכל ושלא. בגיל 13 היה מופיע
בקונצרטים גדולים ומרהיבים מחוץ לכפר ועבר לבדו לעיר הגדולה.
הוא היה אדם קצת בודד, הוא היה זקוק רק לכינור על מנת לשמח
עצמו, להתעצב, לכעוס או להתווכח. הדיונים שהתחוללו בראשו היו
מספיקים דיים על מנת להעסיק אותו ולא היה זקוק לעוד אדם בחייו
או דיעה נוספת מלבד קולו של הכינור שכיוון אותו פעמים רבות
להחלטות חשובות בחייו.
חייו, הדבר הכה פעוט בסיפור הזה, מכיוון שעצם העניין, הכלב
עצמו קבור פה, במוות, כיאה לקבר. כאלפית שניה לפניי קודמו נפח
את נשמתו הצעירה מגופו הזקן ושחרר אותה לעבר חיים חדשים. הנשמה
שכבר התחילה להכיר את כל הסיפור עשתה את מסלולה הקודם אל עבר
בית החולים. תינוק כחלחל שעתה יצא מרחם אימו קיבל את הנשמה
לתוכו בחיוך וצחוק משובב. התינוק גדל להיות מתבודד מלא צער
וכאב, היה כותב שירים ארוכים ספוגי דמעות וכנות. את שיריו לא
היה מראה לאיש עד שפגש אותה. עיניה החומות העגולות משכו אותו
בסקרנות אליה והרגיש שרק אליה יכול לחשוף את נשמתו. היא הייתה
מנגנת בכינור ומלחינה את שיריו ברגש שיכל להתאים רק לכתיבתו.
היו מטיילים שניהם, דפים בידו וכינור בידה, מתנשקים וחווים
אהבת נעורים מתוקה ושלווה. היו בעולם אחר כשהיו יחד, מנותקים
מכל מה שבחוץ, לפעמים גם הכינור והמילים היו מתחמקות
ממחשבותיהם ומשאירים אותם לעצמם, חלולים אך מלאים.
חייו היו מאושרים איתה והם אהבו עד תום חייהם. חייהם נקטעו
בדיוק בזמן, אלפית שניה מאוחר יותר ממכיל הנשמה הקודם. ככה
עברה לה הנשמה מבית חולים לחיים מלאים יותר ופחות וגורשה שוב
ושוב החוצה חזרה לבית החולים. שמונה מיליון שנים של כל המתים
הצעירים חוותה הנשמה. הספיקה לאהוב ולשנוא (המון פעמים) לקנא
ולכעוס. הספיקה לשבור לבבות ולהישבר עמוק בתוכה פעמים רבות עוד
יותר. דמעותייה היו כה רבות אך צלילי צחוקה עוד יותר. נהנתה
היא מכל אחד מיוצריה והצליחה למצוא בהם את אהבתה מכיוון שהכירה
דברים כה רבים ושונים; הייתה ערביה, יהודיה, נוצריה, אתאיסטית,
אגנוסטית, גזענית, אנטישמית, נאצית, שחורה. לבנה, אסייאתית,
גבר, אישה, טרנסקסואל, טרנסגנדר (לשניי הכיוונים), הומו,
לסבית, ביסקסואלית, חרדית, חילונית, מסורתית, רפורמית,
קונפורמיסטית..שלא נדבר על השילובים בין כולם. ימנית, שמאלנית,
קיצונית, מתונה, מתעללת, לוחמת, כלב, חתול, ופעם קצרה במיוחד
שהייתה גם נמלה.
למדה להכיר את כל הדיעות הקיימות בעולם והזדהתה עם כולן במידה
זו או אחרת. לאחר שמת הרופא ההוא שאותו דווקא אהבה במיוחד,
בחרה להיכנס לגוף של תינוק שנולד באמצע הרחוב, לא הספיק להגיע
לבית החולים. התינוק חייך כמקובל והתבגר כמקובל אבל כבר בגיל
שמונה הבין מה שלא הצליחו להבין היתר; הוא היה כבר מיליארד
אנשים, בזכותם הוא מבין את חבריו השונים, בזכותם הוא נמשך
למנגינת הכינור ובגללם הוא מעדיף להיות לפעמים לבד, לאכול
עגבניות, להתאהב בעיניים חומות וגדולות, לאהוב שנוגעים לו
בנקודה ההיא שם, מאחורי האוזן, לאכול פיצה בסכין ומזלג, מוזיקת
גאז, מדבר. גדל הילד כצפוי ובערה בו התשוקה לנצל את חייו
לסידור העולם והפיכתו למקום מושלם עם כל הידע שצבר בשנים. למד
עוד ועוד כל מה שחפץ ליבו ומוחו לדעת ולגעת היה לומד ואוסף עוד
חלקים של ידע בהם יוכל להשתמש בחייו הבוגרים. כמובן שלא היה
עוצר את חייו והמשיך להנות, לאכול, לעשות אהבה (וגם סקס),
להכיר אנשים, לטייל, להתווכח ואיך לא, לנגן בכינור. מכיוון
שהיה כה נחוש להשיג את מטרתו והיה מתאמן ומתאמן שעות וימים מול
המראה בנאומו החשוב שישנה את פני התבל, וכפי שהבטיחו לו,
ההשקעה השתלמה וכעת בגילו המופלג עומד לשאת הוא את המילים
אליהן כסף זמן כה רב. ישב מול המראה ובחן את זקנו העבות והלבן,
סירק באצבעותיו את גבותיו וקרחתו הנוצצת. העוזרת שמגלגלת אותו
עם כסא הגלגלים לכל מקום הציצה מהדלת ורמזה שהגיע הזמן.
עולם ומלואו חיכה באולם ואלפי חברות טלוויזיה הגיעו כדי לצלם
את המתרחש, האנשים ישבו בבית מול מסכי הטלוויזיה והמתינו
בציפייה לנאומו של האיש הזקן בעולם. האיש הכיר את כולם שם,
באופן אישי, הריי היה הם לפניי שנים רבות. לפניי הנאום ביקשו
האחראיים על האירוע שינגן ילד הפלא לשעבר את אחת מיצירותיו
המפורסמות, והילד הסכים, הייתה ברשותו יצירה חדשה שלא יכלה
לחכות לגלגולה הבא וכבר רצה האיש להשמיעה ברבים. התגלגל בכסאו
על הבמה והזרקורים סינוורו אותו בחוזקה. העוזרת הוציאה מתיק
העור השחור את הכינור העתיק ונתנה אותו בידיו של הזקן. בידו
השניה כבר אחז בקשת השחוקה וניגן את התו הראשון מדף התווים,
עצם את עיניו ונכנע לצלילים, התכנס בעצמו וחי את המנגינה
בעוצמתה המצמררת, הרגיש בעולם משלו, כאילו אין דבר פרט לחריקות
הקסומות שלו ושל כינורו. נשען לאחור על כסאו ולקח
נשימה-שאיפה-אנחה ונפח את נשמתו שמרוב עייפות נותרה היא מרחפת
באוויר ללא מטרה או דרך. יום אחד, כנראה יום חשוב, אבל אחד, מת
אדם. פתאום וככה בלי סיבה של ממש. מת אדם מחובק עם כינורו, עם
צליליו האחרונים וללא המשך ליצירתו, מת.