יושבים על ספסל
בצהרי היום
איש ואשה הוא והיא
ושניהם,
מירב שנותיהם כבר מאחוריהם
אך עיקר אהבתם
היא עכשיו.
היא מגישה לו כריך
בתוכו מרוחה אהבה
הוא מברך
אחר כך נוגס בשקט
ובעיניו אומר לה תודה.
עיניה עודן יוצאות אליו
לרגע אחד לא חדל להיות
בחיר ליבה.

אהבתם ישובה על ספסל מוצל
בצהרי יום שרבי,
שניהם מברכים את הפת
ועונים אמן מתכוון
לתפילתו של השני.
הוא נושא אליה קולו
בתפילה שכולה דברי אהבה
היא העזר כנגדו
והוא לה הרועה הנאמן.

וכך בכל יום ובאותה השעה
נכתבת כתובתם מחדש
מקודשת בפת לחם
שבורכה באהבה,
על ספסל החוסה בצלם
של חופת ענפי עץ הדעת
בגן.