כל יום שני בשעה ארבע, היא מגיעה. כבר 3 חודשים לפחות. היא
מחנה את השברולט הכסופה שלה בחניון שמול הכניסה, מוציאה שתי
רגליים שחומות וארוכות, נעמדת, מסדרת את השמלה שלה וטורקת את
הדלת. פותחת את הדלת האחורית של האוטו ורוכנת לעבר המושב
האחורי, חובשת כובע רחב שוליים ולוקחת את תיק הקש הגדול שלה.
אחר כך, נועלת את האוטו ומתהלכת באיטיות לעבר החוף.
כשהיא מגיעה למקום הקבוע שלה בחוף, היא מתחילה במעין טקס שכזה,
מוציאה מן התיק מגבת גדולה ופורסת אותה, לצידה מניחה את
כפכפיה. מניחה את התיק על גבי המגבת ועליו את הכובע.
פושטת בעדינות את שמלתה, חושפת לאט לאט את גופה הצנום והשזוף.
לאחר מכן מתיישבת על המגבת בגב זקוף ושנייה אח"כ נשענת על
המרפקים.
לעיתים היא נמצאת בתנוחה הזאת חצי שעה ולפעמים בקושי דקה, הוא
כבר הצליח לנחש כמה זמן בערך היא תשב כך, על פי תזוזת אצבעות
הרגליים שלה. ככל שהזיזה את אצבעות רגליה מהר יותר, כך הייתה
חסרת סבלנות יותר.
כשנמאס לה, הייתה מורידה את משקפי השמש הגדולים, מניחה בתיקה
ומוציאה ספר או עיתון, נשכבת על הבטן וקוראת. לאחר זמן מה
הייתה מכניסה את הספר חזרה לתיק ומתהפכת על הגב, אז דאגה לכסות
את פניה, שלא ישתזפו, בשמלתה.
לפני 3 חודשים, הבחין בה בפעם הראשונה, היא לא הייתה יפה כ"כ,
אבל הגוף שלה היה משגע אותו. תמיד רצה לאזור אומץ ולבוא לדבר
איתה, לא כדי להתחיל איתה, פשוט לדבר, לשמוע מה היא עושה
בחיים, איך יש לה זמן לבוא כל יום בשעה ארבע לים, לשמוע מה היא
חושבת, כי הרגיש שיש להם הרבה במשותף.
היום, היא הצליחה להפתיע אותו, שינתה את הרגלה והלכה לקנות
קרטיב, בקיוסק הסמוך. הוא לא ראה שהיא מגיעה, כי בדיוק עמד מול
עמדת הקרטיבים וחיפש קרטיב לעצמו.
"אולי אעזור לך לבחור קרטיב? נראה שאתה קצת מסתבך" שמע קול
עדין מאחוריו. הוא הסתובב והופתע לראות אותה, לאחר שנייה הוסיף
"מצטער, אני לא מוצא טעם לימון, את יכולה לבחור בינתיים" הוא
זז הצידה וחשב לעצמו שזה מאד עוקצני מצידה לפתוח את השיחה
הראשונה שלהם ככה אך היה בטוח שצדק לגביה.
היא צחקקה קלות לקחה לה קרטיב בטעם דובדבן ולאחר שנייה הוציאה
אחד נוסף, צהוב, בטעם לימון, היא הגישה לו אותו והוסיפה "אתה
דווקא לא נראה זקן כ"כ, למה לך לבחור טעם של זקנים?" היא
צחקקה, שילמה למוכר בקיוסק ויצאה בחיוך.
הוא הלך אחריה במהירות ואמר "פעם ראשונה שאת מדברת איתי וכבר
את מעליבה?". היא נעצרה, הסתובבה ומחקה את החיוך הקטן מפניה,
אמרה חצי בבהלה "אני ממש מצטערת, לא התכוונתי, אני תמיד מדברת
ככה, קצת עוקצני". הוא העלה על פניו חיוך ואמר "זה בסדר,
צחקתי, אני תומר" הוא הגיש את ידו ללחיצה. "רעות" אמרה, בלי
ללחוץ את ידו וחזרה למקומה. התיישבה בזהירות על המגבת ובהתה
בים.
הוא היסס בהתחלה, אבל התיישב על החול, לצד המגבת שלה. היא זרקה
לכיוונו מבט וחזרה להביט בים, עם חיוך קטן, חיוך שהמיס אותו.
הם ישבו, מביטים בים, אוכלים ארטיק ושותקים.
הוא הסתובב אליה והסיט את שערה מאחורי אוזנה, היא הרכינה את
ראשה בביישנות ואז הביטה בעיניו. העיניים שלה פתאום נראו לו
מלאות עצב, הוא הסתכל עליה והיא חייכה, אבל נראה היה שזה חיוך
עצוב.
"בעולם אחר, היינו יכולים להיות יחד, את ואני, אני מרגיש את
זה, יכולת להיות אהבת חיי. את הנשמה התאומה שלי. את משלימה
אותי. בפעם הבאה, אחכה לך. לא אתפשר. אני מבטיח." דמעה זלגה
מעיניה והוא מיהר למחות אותה. הוא נגע בירכה החומה ורכן לנשק
אותה.
"די, תומר, אני לא יכולה. אני צריכה ללכת." היא התרוממה
במהירות, אבל הוא משך אותה חזרה אליו.
ושם, על החוף, עם השקיעה ברקע, בתפאורה הכי רומנטית בעולם היא
עשתה אהבה, עם אהבת חייה. זאת, שלא תתממש אף פעם.