על הכרית, סימני שתיקה רפה.
שאריות חלום מפוזרות על הציפה,
הערות מנסה לפרוץ לה דרך.
תעתועי דמיון, תעתועי דמון.
טפיפות קלות על המיטה,
האימה מזדחלת, השדים באים.

פחד גדול נופל מתקרת החדר,
התקרה עצמה קורסת,
מרסקת לאבק דק את קול ההגיון.
החושך כבד ואי אפשר שלא לשקוע,
יותר ויותר עמוק.
הבשר צולל אל מחוזות לא ידועים,
גורר בחבלי לידה את
העצמות המלאות לשד וחוסר הבנה,
אל הערבות הנידחות של הנפש,
שם זאבים מייללים אל מול הסהר,
וסוסים פורשים כנפיים נאצלות.

דמות ללא פנים, מסיכה של שחור,
שם ולא שם, כמו מגיח, חוזר ונעלם.
איש ללא פנים, יודע ללבוש פנים רבות.
מעולם לא ראיתי אותו בוכה.
עכשיו הוא יושב לי על החזה,
הלחץ גובר, הדם קופא.
הפרעת שינה, תור לרופא.

מחשבות אובדניות
עם עלות השחר
צריך רק לנתק את החוטים
לאוכל יש טעם של חלודה
עדיף ללקק סיד מהקירות
במים יש אבנית
האבן הראשה קורסת
תחתיה היא קוברת
פוטנציאל מבוזבז
ומסכת טעויות שקר
היום לובש סמרטוטים
הרצפה לא תנקה את עצמה
הזיעה קרה
לעת ערביים היא נוצצת
תחת כנפי השכינה
דמעות של מלאכים
נוסכים רוממות רוח משכרת.