צהרים לחים בצבצו מבין אצבעות ידיי , אמא לא משכה ידה הקרה
ממני,  היא הוליכה אותי בין רעשי הרחוב בצד חלונות הראווה הלאה
אל א.ת.א. -החנות המוכרת היטב לחבריי מעדת "ניצנים" -  
התרגשתי. עוד מעט עוד קצת ותהיה גם לי חולצה כחולה משלי.
החולצה עליה אפשר לענוד את הסמל המוכסף: שיבולים וחרב, להשחיל
בה בגאווה את השרוך האדום ולחייך אל הקיץ.

לרגע עצרה והביטה אל תמונה בשחור לבן שבלטה בחלון הראוה של
חנות צילום. ובתמונה, חבורה צעירה חייכנית של חלוצים וחלוצות
נשענים על מגרפות ומעדרים. מאחורי הקבוצה נראה שלט שכתוב היה
עליו "הבונים"

הבטתי אל אמא ווריד כחול בצדע הימיני של ראשה רטט. רטט רגע
ופסק. עיניה כמו נתביישו בזריחתם הרגעית  והנה חזרו וכבו .
חשבתי שמא  זיכרון נעים עשה לה דבר מה בפניה, אך היא לא אמרה
דבר רק  משכה בידי "בוא חביבי ממשיכים". אמרה.
מדוע ידה קרה כל כך. הן חם והשמש יוקדת...
"חולצה כחולה וסמל, תרמיל ביד ודגל" שיר התנועה התפזם בי
באקראי, ופישט בי כל גשמיות. אני חלק מהתנועה, שייך לשורותיה,
אני התנועה.  
אהבתי את ריח הבדים ששרר בחנות.  

"חולצה כחולה, לילד" אמרה אמא למוכרת שלא משכה עיניה מדף
החשבונות שעל שולחנה. רכונה היא על שתי ידיים  עבות בשר
מצולקות, כתף אחת נמוכה מחברתה וכיסא מוגבה מיוחד משהו, צמוד
אל אחוריה. כשהזיזה מעט ראשה נראתה עין אחת שלה  כזגוגית בוהקת
והשנייה כבויה.

ואני, ראיתי אוצר! אוצר של ממש. עולם ומלואו! ערמה של חולצות
כחולות בעלות ריח בד משכר,  חדשות ויפות מקופלות יפה, מונחות
ומסודרות, כדבעי, זו על גבי זו . בדמיוני כבר ראיתי את עצמי
לובש את האחת ומחליפה באחרת ושוב פושט,  סוקר ומביט ולוקח
אחרת. משחיל את השרוך האדום, עונד את הסמל. הו! אושר! עד כמה
רציתי לקחת את כל החולצות האלו אלי. קרבתי אף אל בד והרחתי.
הרחתי את החולצה הכחולה העולה על כל העדיים.



" כן!" אמרה המוכרת ומשכה ראשה  מדף החשבונות שלפניה. היא
הביטה אל עיניי אמי  גם אמא הביטה בה נבוכה משהו.
" זלדה? זו את!" קראה  לבסוף. הביטו שתיהן, לרגע ,זו בעיניי
זו ולפתע: "גרדה! גרדה שטיינר" אמרה אמא ובעוד רגע  ראיתי אותן
חבוקות זו בידי זו.

"השארתי הכל אחרי. כלום לא  לקחתי " אמרה המוכרת  לאמי "אין לי
דבר אתם".

" גם אני. לקחתי את עצמי ובאתי לחיות ולהקים דור המשך בארץ
הזאת" השיבה אמי.

שתיקה השתררה לרגע.

"והחולצות"? שאלה אמא.  היית  מנהלת ראשית בתעשיית הטכסטיל
הגרמנית. אני טועה? עיצבת גם בגדים, תפרת... כולך נתת, גם
הצטיינת... תרמת מעצמך לרייך השלישי. חולצות.

" הייתה לי ברירה אחרת? אבל  לא זלדה. לא אגע בשום דבר שמזכיר
או שייך לגרמניה."


האישה הכפופה משהו הרימה יד ערומה מול חברתה והראתה את המספר
הכחול המקועקע על הזרוע. "זה אחד" אמרה.

. הרימה קב עץ בידה " זה שנים". אמרה בקול. קול כעוס משהו.

" ומה שעשו לי כאן " הצביעה על לוח לבה" זה שלוש. " נאנחה.

אמי הביטה אל עיניי חברתה  והשפילה ראשה.

"החולצות של הבונים, והיום של התנועה המאוחדת, כך אני נוקמת
בהם זלדה.  וכל יום שאני מביטה בחולצות הללו ובילדים הצעירים
הבאים לקנות אותם אצלי, אני אומרת ובכל זאת ולמרות הכל עם
ישראל חי. כן, כך אני אומרת לעצמי, זלדה, החולצות האלו עוזרות
לי להמשיך הלאה קדימה.

"אמא זו יפה עלי"  שאלתי.

"נהדרת אמרה זלדה ומיהרה לשרוך בה שרוך אדום שהוציאה מהמגרה.
עתה העמידה אותי אל מול המראה ואמרה "מה אתה רואה ילד?"
"אני רואה חולצה כחולה עם שרוך אדום שעולה על כל העדיים"
ואני רואה ילד קטן עם עיניים יפות ולחיים בריאות, והוא לובש
חולצה כחולה שנתפרה  על ידי יהודים בארץ ישראל.  

אמא שעמדה כל העת מהצד הוציאה קופסת נחושת קטנה מתיקה  והגישה
אותה אל חברתה גרדה.
"ריגשת אותי חברה, הנה לך משהו למזכרת ממני ומימים של פעם. היא
נתנה לידה את הקופסה הקטנה וסגרה אצבעותיה עליה.
"אמא , מה נתת למוכרת " שאלתי כאשר יצאנו מהחנות"
"נתתי לה קופסת נחושת קטנה ובה פתק קטן ורוד  שמצאתי באחד
מרחובות העיר הנובר, ובפתק כתוב ההמנון של הבונים."
"זה הכל?" שאלתי.  "פתק?"
כן. אך עוד דבר, על הפתק
למטה כתוב השם
גרדה שטיינר.