"תקפצי כבר! תקפצי! קוראים מספר צעירים הנושאים ראשיהם מעלה.
אנשים באים במהרה, מצטופפים למטה ומסתכלים אל המרפסת שבקומה
השלישית.
כמה ילדים קטנים המסתכלים על הצעירים מוחאים  כפיים. אנשי מכבי
אש רצים  דוחפים אנשים ברחבה  ומותחים ברזנט  מארבע קצותיו.
קול שאון ההמון עולה מעלה ורעש ההמולה הולך וגובר. באים גם
מהרחובות הסמוכים. "אישה עומדת לקפוץ".  אומר איש לחברו,
ושניהם מאיצים צעדיהם לבוא אל מקום האירוע.

חבל שאין מצלמה בידי וחבל שאינני ממוקם בעמדת צילום טובה. אוף,
על מה אני חושב-  אני מייסר עצמי,  הרי היא באמת עלולה לקפוץ.
מטילדה הספרדייה, השכנה מהקומה שמתחתיי.  מה קרה לה ?  



מטילדה ילידת ברצלונה  אישה שעברה כבר את גיל הארבעים אלמנה
מטופלת בילד קטן בעייתי עובדת למחייתה במשרד האוצר בתפקיד
בכיר. אחראית מאין כמוה, ופדנטית. מאז ומתמיד היללו אותה,  כך
הייתה מספרת, ואומרים לה שניחנה בראש של גאון. " את יכולה
בהחלט להיות בוועד המשרד, יש לך גישה, את טובה בייחסי אנוש,
איכפת לך מהעובדים,"  היא מצדה, הייתה דוחה את כל המחמאות
וההצעות הללו על הסף: " נדמה לכם, מה פתאום, אני!! אני!? בקושי
עם עצמי אני מסתדרת."
עכשיו היא עומדת בראש פרוע על מעקה הבטון של המרפסת מסתכלת אל
הפרצופים הללו המצפים כבר לבואה, שומעת את הרעש הגובר מלמטה,
אולי הרעש האחרון בימיה. ובעצם


אמא שלה - כרמלה, היום בת שמונים, מצאה עצמה פעם אחת מאחורי
סוגר ובריח בשל חשד להעלמות כספים. עברה עינויי דין במשך כשנה
אשר הדירו שינה מעיניה, וסופה שהתאשפזה במוסד לחולי נפש, בדיוק
ביום בו הודיעו על זכאותה וחפותה מכל אשמה.
מטילדה נוהגת לבקר את  אמא שלה מדי יום.   הן יושבות על הדשא
מול הבית הגדול הלבן  משוחחות ביניהן בערך עד לשקיעה.  "לעולם
לא אקח על עצמי ענייני גזברות  אמא" היתה אומרת מטילדה, ואמה
השקועה בזיכרונות עברה מהנהנת בראשה מעגלת עיניה מורידה סנטר
אל חזה ועיניה עצומות.
"החיים גם כך לא קלים אמא,  בשביל מה להכביד עליהם עוד?
לעצמי אינני מצליחה לדאוג אז אני אדאג לאחרים? בשום אופן לא."
כך אומרת מטילדה לאמה,  שופכת בפניה לבה. ואמה בוהה לאי שם
בעולם אחר. אוזניה שומעות ברם,  מחשבותיה עמה.
אך הלחץ מצד השכנים גבר.
" את ממש נועדת לתפקיד של וועד הבית והקב"ה אוהב אותך ורוצה
שתהיי שליחת ציבור" כך אומר לה יצחק קופלביץ בעל הפאות הארוכות
וכובע "הנחמן"  מהדירה שמתחתיה.
 " אנחנו נהייה שקטים. נישן טוב בלילה אם תהיי יו"ר הוועד"
אומר לה יששכר בארד מהדירה שמולה.  
"סומכים עלייך בעיניים עצומות" אומרת לה מרינה לוקשינה
הרוסיה.
אך אפס. מטילדה חזקה. היא בשלה. אינה מוכנה לתפוס את כסא  יושב
ראש הועד.

הבעיה התחילה כאשר איש לא היה מוכן לשאת בנטל הוועד על שכמו
ואנשי הוועד האחרון החליטו, פה אחד, על רוטאציה מחייבת.
כך, בלית ברירה , מצאה עצמה מטילדה בתפקיד שדחתה אותו עד כה
משך כל שנותיה.


היא התפתלה וניסתה לחמוק מהתפקיד. " תראו, אני עוד עובדת" " יש
בינינו אנשים בפנסיה"  " אינני בנויה לכך" "סיבות אישיות"
רוטאציה זו רוטאציה ותורה הגיע.
"מטילדה יו"ר הוועד של בית מספר 53  מרחוב השומר". כך נכתב
בפרוטוקול.
מכאן ואילך התחילה ההתדרדרות.  הדברים הובילו עד חוסר שינה
ממחשבה יומיומית בלתי פוסקת על עניני ועד והחסרת פעימות לב.
: היו אלה הזמנה אישית לתוכנת מחשב מיוחדת לפי בחירתה, גיבוי
ידני  (רישומים במחברת),  הזמנת כספת לאחסון כסף וצ4קים של
הדיירים.: הטמנת המזומנים של השכנים והצ4קים בקופסה מיוחדת
מתחת למכסה מי האסלה. והכספת במקומה, להסוואה בלבד. צעקות של
עקיבא ירחמיאלי על שהשרברב לא בא בזמן  ורהיטים שהתקלקלו בשל
השיטפון בדירתו. "תביעה נגד ועד הבית בדרך."
מטילדה מעולם לא עמדה מול תביעות משפטיות. היא קיוותה מאוד
שתסיים חייה בלא עו"ד ובלא משפטים: והנה שאול הקצב מהקומה
השמינית מגיש תביעה נגד הועד על שאפשר לשרה האלמנה לסגור מרפסת
ובכך לחסום  את  מקור האור שעד כה הציף את ביתו.
שני חברי הועד האחרים ידעו היטב איך להתחמק ממשימות וכל מידה
של אחריות חברתית לא היתה להם.

במרוצת הימים ההיו הדאגות להפרעות בלחץ הדם וגם התגלו בעיות
בקצב הלב אצל מטילדה. הילד הועבר לדודה רבקה שבפרדס חנה
ומטילדה נכנסה לבית חולים. היא לקחה מחברת ופלאפון בתקווה
להמשיך ולנהל את ענייני הועד משם. הבשורה היחידה הטובה המנחמת
היתה שירחמיאל השכן הודיע שבאורח פלא נפסק השיטפון בביתו.
החולים בחדר אמרו שהיא מטורפת.
"הגיע הזמן שתדאגי לעצמך, לעזאזל וועד הבית שלך" אמר לה חולה
פסיכיאטרי אחד שבחדרה. אך היא בשלה בכל הזדמנות התקשרה לשכנים
ושאלה אם יש התקדמות בענייני התביעות תיקונים  ואם שולם לגנן
ולשוטף הרצפות.
כשחזרה הביתה חלה הרעה במצבה. היתה זו נפילה מן הפח אל הפחת,
כשהלכה לשירותים ראתה שמישהו טיפל במכסה האסלה ופחית המזומנים
והצ4קים אינה.
מטילדה לא ידעה נפשה מפחד. תחושת אוזלת הדם מהפנים ורעד מעולם
לא פקדו אותה לפני כן. כשהתעוררה הרימה את שפופרת הטלפון אך
כאן שמעה קללות אנונימיות, ניבולי פה, איומי תביעות נוספות של
שכנים. כאילו להכעיס אף לא דבר טוב אחד הובא לידיעתה.
מטילדה עמדה בחדרה נשאה ידיה כלפי מעלה סובבה סביב עצמה
כמחוללת כפופת גב, רוקעת ברגליה, והחלה להשמיע קולות מוזרים
כקולות של חתול מיילל. פתאום צעקה במלוא כוחה צריחה של ייאוש
והחל מכה על פניה ופורמת שער ראשה הארוך.
"אייי אייי" היא צרחה בכתה וצחקה חליפות. לפתע רצה אל המרפסת
ועלתה על המעקה.  
אהה היא צועקת. ומרימה ידיה לצדדים. "ועד הבניין נופל" עכשיו
היא מפרפרת בין ידיים חסונות של שוטר  המוריד אותה מן המעקה.
לידו עומד ילד קטן . ילדה  שלה הוא מושיט לאמו את קופסת פח
קטנה.
היא תופסת אותו בידיה לחיבוק אימהי חזק.
"אמא לא תהיה יותר בוועד מתוק שלי"


כך היא אומרת. מסתכלת על פניו ומוחה דמעה שזלגה בזווית עיניה.