אתה עייף. ובטח, איך לא תהיה עייף אחרי שהשתגעת כל היום. גם
מתוך שינה אתה לא יישן, הראש רץ חלומות-חלומות. אתה מתעורר
ותופס את הראש, מאיפה הגיעו החלומות האלה? אולי ראית איזה סרט,
אולי מזמן, אולי אפילו כשהיית קטן. אולי משהו הדליק כמה
תאי-זיכרון, עבר ביום בלי שתרגיש, כמו גלשן על רוח, והשתחרר
בלילה. אולי אתה צריך ויטמינים ואומגה 3. אולי אתה צריך יותר
לשתות. שים את הראש על הכר ותן לעצמך לשקוע, יש מחשבות טובות
שיחבקו אותך.

היא דומה למצב-רוח טוב ביום מושלג, כשהטיפות כבדות בשוליים
העליונים של החלון, העצים עקומים כאילו כבדו, מלאים קרח,
נאנקים. שכבת קרח כמו ניילון על הכבישים, והד קר מתגלגל מההרים
הקופאים בערפל. ודווקא אז אתה יוצא החוצה, והקור מרגיש נקי כמו
מזג-האוויר וכמו הנשימה. כל השכונה נדמית כמו טיפת מים קרה.
אתה מצית סיגריה והנשימה קלה. מתחשק לך להיות שתיל רך על מים.

אבל אתה יישן, ואולי אתה חולם, ואולי אתה נזכר ששתית ומשהו
נפתח בחומת המגננות. המוזיקה סחפה אותך בתוך הצינורות שהיית
בהן כשהיית נער, אותן המילים בדיוק, עם אותה המנגינה, ואתה
מביט בטייפ שהיה ונשען על הקיר וחושב ומעודד את עצמך שיהיה
בסדר. הנשימה קלה יותר פיזית אבל כבדה נפשית. מה הם חוקי המשחק
בתוך הפלונטר שזרקו אותך אליו? מה אתה יודע, מה נדמה לך שאתה
יודע, מה הם גרמו לך לדעת כאילו מעצמך. והיא אומרת שזה יום
יפה, ואולי זה באמת יום יפה אחרי שעוברים כמה גשרים קשים מאוד,
ומטפסים על הרים ורואים את הנוף. אבל מי שומר עליך בלילה כשאתה
יישן, אולי המנורה, אולי השקט או החשכה. אולי הכלב על הגג או
השוטר שמסייר ברחוב לרגע, או החייל במארב. גדלנו, ואנחנו
עייפים, וגם האהבות שלנו, וכל החלומות, ובטח שהאיברים. גם
אפילו הזיכרונות עייפים.

כמו נשיקה של אימא לפני השינה, עם מנורת לילה קטנה, והנשיקה
חמה, מתוקה ורטובה, נצרבת במצח, ואומרת לך לילה טוב, אימא
אוהבת אותך, אימא תמיד אהבה אותך ותמיד תאהב.