היה לו קר מדי על קוביית הקרח הזאת.
"זה קור  שחודר לעצמות..." הוא מלמל בזעף,
"איך היא הייתה יכולה להשאיר אותי כאן, לבד,
גלמוד, בודד, עצוב, עזוב... איך?"
אבל איש לא ענה לו,
הוא שמע רק את הד קולו שלו מוחזר אליו ממדרונות ותהומות הקרח.
"אולי היא הייתה עסוקה..." הוא מלמל כדי לעודד את עצמו,
"זהו, היא בטח הייתה עסוקה,
בטח הייתה לה סיבה טובה מאוד להשאיר אותי למות כאן, בקור..."
הוא בהה בקרחוני הענק והחל למרר בבכי.
"למה זה מגיע לי... למה?"

לפתע הוא הרגיש שמשהו מביט בו.
הוא ניסה לראות מי זה, אבל הערפל היה כבד מדי,
גם השלג היורד הקשה על הראייה.
"מי זה?" הוא קרא בקול.
נשמע רשרוש, אך זה שהביט עדיין היה שם.
כתם צללית כהה, כנראה כובע, בין כל פתיתי השלג,
בתוך הערפל.
"אמור לי מי אתה או שאשלח אותך לגיהינום!" הוא קרא בקול.
נשמע קול מוזר. נדמה היה שמי שמביט בו צוחק.
הוא כיוון את אקדח השלג וירה צרור שהתפזר בערפל.
לרגע לא היה יכול לראות דבר.
ואז השתרר שקט מקפיא.
הוא צעד לראות מי הוא זה שירה בו.
כתם דם התפשט משם על השלג לרגליו.
הגופה שכבה בשלג, פניה מוסתרים.
הוא ניגש אליה והביט בפנייה, וזעק באימה -
"הלללייי! היתל בי הגורל!"
ההד החזיר את המילים שלו.

הלם, זה מה שהוא קיבל כשהוא פתח את המכתב.
הלם עמוק, הלם מורכב.
הלם עשוי פרטים.
"מי יכול לשלוח לי דבר כזה?" ראשו הסתחרר בשלל אפשרויות, יותר
מדי רבות.
זה יכול להיות כל אחד, כל אחד בכלל.
מה הוא יעשה עכשיו, איך הוא יגיד לה את זה.
אסור שתדע, זה עלול לסיים את הכול, כולל חייהם.

הוא נאבק עם בקבוק יין ורוקן אותו בשלוק.
"טעים..." הוא ליקק את שפתיו.
הוא נאבק עם פחית בירה וירק אחרי שלוק.
"מגעיל..." הוא עיווה את שפתיו.
הוא שתה וודקה, וקוניאק, וארק,  ו-ויסקי.
הוא שתה פאנטה לימון.
ואז נרדם שיכור.
בחלומותיו דמויות עבר רדפו אותו,
אחרות ניסו לעזור לו.
הוא היה אבוד בעיר של צללים ודמויות שיכורות ומרוחות,
כמו ציורים של דאלי.

ואז התעורר.
"אני יודע מה אני צריך לעשות!" הוא הבין פתאום,
ועשה.