לא קל להיגמל מסמים.
זה יכול להיות סיגריות, או אהבה, או מוסיקה, או פחדים, או
כתיבה.
אז הייתה ילדה אחת שהאחים שלה השניים הבוגרים מתו בתאונה עם
המכונית לפני שנולדה. זה שינה את אימה שלה והפכה אותה קרה
ואדישה, ואת אביה לאחד שחי את הרגע ושם זין על הכול, אבל בצורה
נחמדה. האם והאב עשו את הילדה כי ציפו ורצו בן לנחם עצמם על
מות בניהם, אבל קיבלו ילדה. משום מה הם היו בטוחים שיבוא בן,
טעו. האב והאם היו ליברלים, גם מינית, בעיקר אחרי שאיבדו את
בניהם, ובוגדים זה בזה בגלוי בלי להסתיר מהשני. הם לא התביישו
במערומיהם גם בנוכחות הילדה. לאף אחד לא היה אכפת עם מי השני
מזדיין. היה להם בית גדול מרכזי, ואחד קטן ליד. הם היו מחליפים
בו לסירוגין את המיקום שלהם. הבת תמיד נשארה בבית הגדול, פעם
עם האם ופעם עם האב, ולעיתים רחוקות עם שניהם. כל קירות הבית
היו מלאים בתמונות הילדים המתים. שני גברים צעירים, נערים.
הילדה טוותה חלומות לגביהם, איך הם היו, מה הם עשו וכדומה.
הם  היו יחסית אמידים מאוד. לא עשירים מאוד.
לילה אחד התעוררה הבת לרחשים מוזרים. היא שמעה את אימה נאנקת
ונאנחת, וחשבה שהאם מקיאה. היא הלכה לחדרה של אימה, ובדרך לקחה
מגבת כדי לעזור לאימה עם הקיא. אביה לימד אותה להקיא לתוך
מגבת, משום מה. היא נכנסה לחדר השינה של אימה וצרחה. אימה
הייתה על ארבע, עירומה, ורוח רפאים, אחד מאחיה המתים, זיין
אותה מאחור. מהרוח היא נבהלה, לא מהאקט, לא מהעירום, לא
מהתנוחה, אלא רק מהרוח, רוח הרפאים של אחיה, למרות שהייתה רק
בת ארבע וחצי.
הרוח שפכה עצמה מהמיטה במהירות, גלשה מהאם ומהמיטה כאילו
בתנועה אחת. לקחה חתיכת בד שעמעמה את אור מנורת האהיל וניסתה
לכסות את מערומיה, לכן האור גבר והיא כבר ראתה שזה לא אחיה
המת, זה היה איש צעיר אחר.
האם הייתה אדישה ולא זזה. היא עדיין הייתה במערומיה, על ארבע,
הביטה במבט אדיש שאומר "את מפריעה" ואמרה לבתה "תפסיקי לצרוח,
מותק. זה רק אדי ואני. תחזרי למיטה."
אדי היה גר באחד החדרים בשטח שלהם, ועבד בעבודות קטנות אצל
אביה שהיה סופר ילדים. אדי היה בן 16 וחצי, ויום אחד, כשהילדה
תהיה בת ארבעים, והוא יהיה בן 52, הוא יתאהב בה, אבל עדיין
יזכור שזיין את אימה. אבל זה כבר סיפור אחר שאולי יבוא בהמשך.
הילדה הסתובבה וחזרה למיטתה.

אביה של הילדה, בבית הגדול, לא ממש ישן אבל גם לא ממש היה ער.
הוא היה שיכור, אפוף קולות וחלומות בהקיץ. הוא היה מוטל עירום
על המיטה בחדר השינה שלו, ונחר.
הילדה קמה לשמע קול. היא באה והעירה את אביה. לקח לו זמן להגיב
ואז הוא שאל מה קרה, כמעט מתוך שינה.
"שמעתי קול." אמרה הילדה בת הארבע וחצי.
"איזה קול?" הוא שאל.
"זה היה קול כמו קול שמנסה לא להשמיע קול."
הוא קם מיד. "קול שמנסה לא להשמיע קול, חייבים לבדוק מה זה."
הוא הרים אותה בידיו. "מאיפה הוא בא?"
"מאחד החדרים. זה היה כאילו הוא מנסה להיות בשקט."
חדר הרחצה שחיבר בין שני אגפי הקומה היה מואר, והוא נכנס אליו
ושאל "הקול אולי פה?"
"אני לא שומעת אותו." היא אמרה.
"אולי הוא למטה?"
"לא. הוא בקומה הזו. קול שמנסה לא להשמיע קול, כאילו להתחבא."
היא הסתכלה על הפין של אביה. "יש לך בולבול מצחיק."
"כן," הוא אמר ופנה לאחד החדרים כשהיא בזרועותיו, "הבולבול שלי
באמת מצחיק."
תמיד הוא היה אומר את זה כשהיא הייתה אומרת את זה. והתשובה
הרגילה הזו שהייתה באה כל פעם נתנה לה תחושת ביטחון. הוא לקח
חתיכת נייר, שרבט עליה משהו, ומשום שלא היה לו כיס לשים את
הנייר, נעץ אותו בין שיניו ואמר "בואי נבדוק בשאר החדרים."
הם נכנסו בין  החדרים ואביה אמר "אולי זו המפלצת בלי הידיים
והרגליים."
"מפלצת בלי ידיים ורגליים?" שאלה הבת, "אז איך היא זזה?"
"היא מושכת את עצמה עם השיניים. פעם גם תומאס וטימותי שמעו
אותה." אלו היו אחיה שמתו בתאונה טרם נולדה.
"הם התעוררו מהקול?" שאלה הילדה, הבת, ששמה היה רות.
"טום התעורר, אבל טים לא."
=======
יותר מאוחר, כשהתחיל עוד באותו הלילה לעומק של שלושה חודשים,
כתב אביה של רות את ספר הילדים שלו, רב-המכר השני מבין
ספרי-הילדים שכתב, אחרי הספר "העכבר הזוחל בין הקירות."
שם הספר היה כמובן "קול שמנסה לא להשמיע קול." והשורה הראשונה
בספר הייתה "טום התעורר, אבל טים לא."
סטודנט בשם אדי שיתאהב בילדה בעוד 35 שנים, קרא את הספר בהיותו
באותו זמן בן 16, והתרשם מהשורה הראשונה הזו.
רות הילדה, שבעצמה תהיה סופרת, והרבה יותר טובה מאביה, שמרה
בבגרותה חיבה לספר הזה, כי הבינה שהיא הייתה ההשראה שלו.

טד קול, (קול הוא שם משפחה,) אביה של רות, לא ראה את עצמו
כאומן. הוא כתב שלושה ספרים רציניים למבוגרים, שהראשון שבהם אף
זכה לשבחים ממבקרים, אבל זה היה מזמן. הוא כתב ספרי-ילדים
ואייר אותם בעצמו, וראה בזה עבודה לכל דבר, עסק, הכנסה. ספריו
אלה הצליחו מאוד, ואף ילדים בוגרים, בני 12 עד 15 מצאו בהם
משמעויות חבויות שהקסימו אותם, והיו כותבים לו שבתור ילדים
אהבו את ספריו, אבל ככל שצמחו גדלו איתם וגילו את הרבדים
השונים. הוא היה גאה במכתבים האלה מהילדים, והיה תולה אותם,
(את המכתבים, לא את הילדים,) על קירות חדר עבודתו.
האמת היא שהזמן בו הקדיש לכתיבת הסיפורים הקצרים, המפחידים,
בעלי הניסוח הבהיר, הספרים לילדים, היה זמן מועט יחסית. קוראיו
והוריהם לא העלו בדעתם שאת מירב העבודה הוא השקיע ברישומים,
כמו שהיה קורא להם, או באיורים של ספריו. בספריו היו מעט מדי
איורים לדעת כל מו"ל, והם נראו צנועים וחסרי-פרטים, אבל
הקוראים לא התלוננו. לקראת כל רישום או איור הוא היה משרבט
מלאן טיוטות, וכמו כן היו לו מנהגים מוזרים בכתיבת הספרים
ואיורם.
כל ספר הוא כתב בעט עם צבע דיו שונה. את האיורים נהג לצייר עם
מיני דיו מוזרים, כמו דיו הודי שחור לספר "העכבר הזוחל בין
הקירות," או דיו חום נוטה לשחור לספר "קול שמנסה לא להשמיע
קול," שדיו זה הופק מדיונונים מסכנים מתים. כשהוא עבד על ספר
בעט דיו שחור, אייר בדיו שחור. כשהוא עבד על ספר בעט דיו חום,
אייר בדיו חום. וכדומה.
הוא נהג להכריז שהוא לא אומן ולא סופר, וגם לא ראה את עצמו
כזה. הוא נהג להגיד רק שהוא מבדר ילדים, ליצן ספרותי. הייתה לו
ענווה גדולה ביחס לעבודתו.
הוא היה מזמין ילדים לדגמן לו לאיורים, הילדים היו תמיד מגיעים
עם האימהות. לאחר זמן ביקש מהאם לבדה לדגמן לו. בסופו של רומן
מוזר עם איורים הן היו מדגמנות לו גם בעירום. זו הייתה שיטה.
הוא היה מזמין ילד או ילדה לדגמן רק אם הוא נמשך לאימא שלהם
ורצה לצייר אותה בעירום. את ההנאה שאב מהציור בזה שצייר אותן.
את הציורים עצמם היה מוסר להן. תמיד האימהות שדיגמנו לפניו היו
נשים אומללות, והוא אמר לרות כשהיא שאלה, שהן אומללות כי הן
נשואות. הוא ידע לזהות אומללות אצל נשים נשואות, הוא היה נשוי
לאחת מהן.
מה עוד אגיד...
כש-רות בגרה ולמדה במכללה הוא נהג לשכב אף עם בחורות צעירות
מבתו רות. רות לא אהבה את זה, והוא אמר להגנתו שהן לא נשואות,
לא אימהות, ולכן הוא מקווה שהיא תאשר לו את זה. הוא באמת השתמש
במילה "אישור," והיה מדבר איתה על כך כשהיא התעמתה איתו כמו
ילד נזוף שאימו גוערת בו.
היה לו קסם אישי רב, וחיוך מנצח. איש כריזמטי בהחלט.
בילדותה המוקדמת רות העריצה את אביה טד, אך בבגרותה, עשרים
פלוס, החלה אט-אט להתאכזב ממנו. אימה של רות, אשתו של טד, ששמה
היה מריון, התאכזבה ממנו כבר קודם, כש-רות הייתה זאטוטה.
לרות אמר כשהיא שאלה שהוא מעדיף לצייר נשים רגילות ולא
דוגמניות עירום כי הוא אהב אותן טריות, כשהן מתפשטות לעיניי זר
כמעט בפעם הראשונה לציור. זה מה שהיה מדליק אותו.
כל אחד והסטיות שלו.

אימה של רות, מריון, חיכתה למעבורת כמו שאני מחכה לבוקר.
מזג-האוויר היה קר, והנוף היה אפרורי ולח. כחצי תריסר מכוניות
המתינו למעבורת יחד איתה ועם מכוניתה כדי לקבל אנשים שונים.
היו יותר אנשים עם מכוניות בחנייה שהתכוונו לעלות על המעבורת.
(לכיוון ניו-לונדון, אם זה משנה.) מריון חיכתה לאדי, וטד כבר
ניחש את מה שמריון לא ניחשה בעצמה לגבי עצמה - יהיה ביניהם
רומן מיני. לטד היו אינסטינקטים מיניים טובים יותר, והוא גם
בטח בהם, הם הוכיחו את עצמם. הוא ראה כיצד הציפורן שלה משרטטת
את קו המתאר של כתפו החשופה של אדי, וכבר ידע הכול. זו גם אחת
הסיבות ששכר אותו, בשביל שינהג בשבילו, אבל בעיקר, בטעמים
חסויים, שיהיה מאהב לאשתו. אדי היה חסון ואהב ספורט כמו ילדיה
המתים, למרות שאדי התרכז כמעט אך ורק בריצה. למרחקים קצרים
וארוכים. הוא היה בריא וגופו היה שרירי למדי, לא נפוח.
מריון, בזמן שחיכתה למעבורת, הייתה בת 39, אך נראתה בת 29
ואפילו צעירה יותר. בגדיה היו די רגילים למראה, אבל הלמו אותה
היטב. גברים רבים עקבו אחריה שם בעיניים מתמוגגות. רוב האנשים
ישבו במכוניותיהם מפאת הצינה, אך היא נשענה על החלק הקדמי של
מכוניתה והביטה בתמונותיו של אדי בספר המחזור של המכללה או
הקמפוס או האוניברסיטה או הקולג', שגם בעלה למד בו. השנה הזו
הייתה שנת 1958. והיא פתחה את ספר המחזור והביטה בתמונותיו
ובהיסטוריה של אדי במסגרות הלימוד השונות והקורסים. תנועותיה
היו מאופקות ושקועות בעצמן. היא לא יצאה הרבה מהבית, וגם עתה,
כמו תמיד כשהייתה יוצאת, לא שמה לב לאנשים אחרים. אבל האנשים,
בעיקר הגברים, שמו לב אליה. היא נראתה יפיפייה. הם עקבו אחר
שוקיה וירכיה שנעו מתחת לחצאית, ומדדו את שדייה מתחת לחולצה
הלבנה הרחבה והסוודר הרחב. היא ישבה במכונית ליד ההגה, ושברה
את הציפורן על תמונתו  של אדי, שנותר בה חריץ על כתפו העירומה
בתמונה. היא לא הייתה מגדירה את זה כך, אבל היא הייתה רעבה
לגבר הצעיר הזה שעדיין לא פגשה.
כשהגיעה המעבורת, אחד הנהגים שיצא סטה ממסלולו מהלם יופייה
שנתקל בו, ומכוניתו נתקעה בחול. ייקח לו שעה לחלץ אותה. מריון
לא שמה לב לזה, כמו שהייתה אדישה כמעט לכל מה שסובב אותה מאז
בניה נהרגו. היא קינאה באהבתה של רות לאביה, שהצליח להתגבר על
יגונו טוב ממנה. היא ידעה שבמקרה ואם היא וטד ייפרדו, הילדה
רות תבחר באביה. היא פשוט לא יכלה להרשות לעצמה לאהוב את רות
כמו שאהבה את בניה שנהרגו. אם יקרה לרות משהו, היא לא תוכל
להתמודד עם יגון נוסף. אבל טד התמודד עם זה טוב ממנה, למרות
שהיה שותה משקאות, רודף נשים, ודי עצלן, גם אם מצליח בעבודתו.
היא הייתה עוזבת אותו מזמן, אבל היא ידעה שלנשים שהיה איתן לא
היה להן חשיבות בעיניו. כמו כן הוא היה סבלני כלפיה ונהג בה
ברוך, ורק הוא ידע את שורש צערה, גם אם זה הפריע לו וגם אם לא.
לפעמים היא חשבה שהוא שונא אותה על זה שלא הצליחה להתגבר על
צערה ולהמשיך בחייה. היא אמנם השתנתה מאוד מאז בניה נהרגו, אבל
בסופו של דבר גם טד השתנה, למרות שלא התבוסס בייסורים כמוה.
הוא רק הפך פזור-רוח ודעת, שותה הרבה יותר, עצלן הרבה יותר,
ועם זאת, כבר אמרתי, וכמעט באורח פלא, מצליח יותר עם ספריו.
ספריו, ספרי הילדים, שהיה כותב בזלזול כמעט ולא נותן להם
חשיבות אמנותית.
כשאדי יבוא וירד מהמעבורת, ויראה אותה מחכה לו, הוא יתחיל
להאמין בגורל.    

לפני-לפני-לפני שאדי פגש את מריון הוא בילה בהמתנה ארוכה
ומשעממת עם אביו למעבורת בניו-לונדון, וגם הנסיעה למקום לא
הייתה דבש. אביו של אדי שליווה אותו היה אדם משעמם עד כאב. גם
אימו של אדי הייתה כזו. הוא, אביו של אדי, לימד אנגלית איפה
שמלמדים והשיטה שלו הייתה שינון ושינון החומר עד כאב בשיעורים
בע"פ. הוא היה קורא קטעים שונים בדרמטיות, עם הפסקות "רבות
משמעות" בין פיסקה ל-פיסקה. אם היה משהו רענן ומקורי בראשיהם
של תלמידיו, גם בקשר לחומר הנלמד, הוא היה גווע במהירות במהלך
השיעורים. כמו כן נהג למצוץ סוכריות מנטה, ועשה זאת באדיקות
כמעט דתית.
איפה היינו?
גם הארוחות המשפחתיות היו משעממות. אימו הייתה אומרת משהו,
אביו היה אומר משהו לא קשור, ושוב אימו הייתה אומרת משהו לא
קשור, ושוב היה אביו אומר משהו לא קשור. הם נדמה לא הקשיבו זה
לזה, ואדי תהה אם הם זוכרים בכלל אחרי רגעים מה השני אמר.
כמו כן ניסה אדי להגיד להם שנדלק קצת על סקווש, כשניסה, אבל הם
לא זכרו שאמר את זה. הוא נתן נאום שלם איך התגלגל למשחק, מי
דחף אותו, איך הוא השפיע עליו, וגלגל בצד את ענף הספורט שלו -
ריצה, ומה יעשה בקשר אליו. וכשהדיח את הכלים שמע את אימו שואלת
את אביו לפני השינה מה אדי אמר על סקווש. אביו לא ידע, והתחיל
להתבדח בדיחות קרש. שניהם צחקו מהבדיחות קרש האלה ולא הזכירו
זאת יותר.
אבל -
הייתה "קפיצית" שהייתה אשת אחד המורים הצעירים והחדשים בביה"ס,
שנהגה לא ללבוש חזייה, וזה היה תענוג צרוף. היא לא הייתה מושכת
במיוחד, אבל היי, היא לא לבשה חזייה! ב-של כך כולם כיבדו את
המורה, בעלה של "קפיצית". (כי השדיים שלה היו קופצים.)
וכשהתחילו הימים החמים גילו שהיא גם לא מגלחת את שיער בית
השחי. היו כאלה שכלל לא ידעו שלבנות צומח שיער בבית השחי,
וכשראו זאת התמלאו תדהמה. אביו של אדי היה עונה לאימו, שהייתה
מתלוננת על "חוסר המוסריות הלא-מהוגנת," בכך שהיה אומר שאשת
המורה היא אירופאית. אל נשכח - השנה שנת 1958. אימו של אדי
הייתה קוראת ל"קפיצית" - "הבוהמיינית". (מהמילה "בוהמה", לא
"בהמה".)
החיים של הוריו היו כה שגרתיים ומשעממים, וכך גם היחסים
ביניהם, שאדי חשב שקצת נזק בחיי נישואים, או טלטלות למיניהן,
עשוי להיות דבר אפילו מועיל.
המעבורת שלקחה אותו מניו-לונדון וההיזרקות שלו לבלנדר של הזוג
קול, טד ומריון, עשויים לתת לו את התשובה.
(אם יתחשק לי לכתוב.)

הוא קרא לה "זומבי", ואמר לו להיזהר ממנה.
אביו של אדי, מינטי, (כינוי), ליווה אותו לניו-לונדון משם אמור
אדי לקחת את המעבורת לאזור עם שם שאני לא זוכר, אבל בעברית שמו
"קצה המזלג", כי הוא היה רצועת אדמה צרה וארוכה מהחוף אל הים,
שם שכן גם בית משפחת קול.
אביו של אדי, שאם לומר את האמת בפנים - היה אידיוט, אבל לא
טיפש, - דיבר בלי הפסקה כל הנסיעה, ואדי שמונה להיות "נווט" על
המפה היה עסוק בלהישאר ער במהלך הנסיעה כשאביו "הטייס" נהג.
הטייס דיבר יותר מדי, הנווט דעתו הוסחה, והם סטו קצת מהדרך,
ואביו אמר בסיפוק שטוב שיצאו מוקדם מהדרוש. אביו נהג לפתוח
בשיחה עם כל זר, ולא באופן מלא טאקט. כשהוא עצר בתחנת-דלק ושאל
את המתדלק שממנו אנשים ביקשו לתדלק (נקמה קטנה במורה שלי
ללשון,)  איך מגיעים מ-פה לשם וכדומה. אבל הוא שאל בנימה
האדיוטית שלו, משהו כמו "שני בוגרי אקדמיה סטו ממסלולם בדרך
לניו-לונדון. בטח יש דרך להגיע לשם." והמתדלק שלא הבין מה
רוצים ממנו רק אמר היכן הם נמצאים. אדי התערב ושאל ישירות
"תוכל בבקשה לומר לנו איך מגיעים לניו-לונדון?"
בתוך עשר הדקות הבאות של הנסיעה דיבר אביו על הזעפנות של מעמד
הפועלים שנובעת מ"השכלה יסודית לקויה." "הקהיית המוח זה דבר
נורא," אמר לאדי.
הייתה גם הכרטיסנית של המעבורת שהייתה איך לומר... אישה כבדת
משקל. וגם זה הוא אמר תוצאה של "השכלה יסודית לקויה."
היו הרבה בדרך שהיו גם רזים וגם לא זועפים, אבל היה בהם משהו
שהעיד על "השכלה יסודית לקויה."
אדי הגיע מספיק בזמן לתפוס את המעבורת הראשונה של היום, אבל
אביו אמר לו שאצל הזוג קול מצפים לו במעבורת השנייה, וזה יהיה
חבל אם יצטרך לחכות להם במקום שיהיו שם לאסוף אותו בזמן. כשאדי
חשב והגיע למסקנה שלא אכפת לו לחכות בצד השני של הנהר, המעבורת
הראשונה כבר יצאה. הוא היה מעדיף לחכות לבד בצד השני, מאשר כאן
בניו-לונדון עם אביו.
רק רגע לפני שהמעבורת השנייה יצאה, ואדי היה צריך למהר, נזכר
אביו באיזו מעטפה שמנה שאדי צריך לקחת איתו, ומתנה לילדה. אדי
לא ידע על אף ילדה, ומיהר למעבורת כשהוא שואל מאחורי גבו "איזו
ילדה?" ואביו צרח אליו "יש להם ילדה, רות, בערך בת 4. במקום
הילדים שלהם שמתו!" זה משך תשומת לב. "תיזהר ממנה!" קרא לו
אביו. "ממי?!" קרא אדי. "גברת קול, מריון. היא לא התגברה על
מות הילדים. היא זומבייייייייייי!"
- - - - - - - - - - - - - - - -
במעבורת עיין אדי בספר המחזור של שנת 1953, לפני חמש שנים. הוא
התרשם מהתמונות של הילדים המתים, בני קול. הוא התרשם מאוד. הם
נראו מאושרים בפוזות שונות, משחקים בשלג, משתובבים, מחובקים עם
נערות... הוא התרשם שהם היו מאושרים ופופולאריים, גם על חבריהם
וגם על הבנות.

הדלת ברצפה - מאת: טד קול
הייתה אישה אחת שגרה לבד בבקתה, בתוך אי בתוך אגם. היא לא
הייתה מאושרת. בבקתה הייתה דלת ברצפה שממנה היא פחדה. פעם היא
הזמינה ילדים למסיבה והם פתחו את הדלת ברצפה ונכנסו פנימה. גם
הם וגם המתנות שלהם נעלמו מעבר לדלת. האישה ניסתה למצוא את
הילדים, ופתחה את הדלת ברצפה. היא שמעה קול כה מחריד, והריחה
ריח כה דוחה, עד ששיערה הלבין ברגע ועורה התקמט כמו צימוק. מאז
היא לא פתחה את הדלת ברצפה. רק לאחר שנה חזר צבע שיערה וחלקות
עורה.
האישה הייתה בהיריון. העובר לא ידע אם הוא רוצה להיוולד, היה
לו פחד מהבלתי-נודע. גם האישה פחדה שהילד שיבוא יפתח את הדלת
ברצפה, וייעלם. העובר לא היה בטוח שהוא רוצה להיוולד לבקתה
בתוך יער בתוך אי בתוך אגם עם דלת ברצפה, אבל אמר לעצמו "אקח
את הסיכון." ונולד. האישה הייתה מאושרת ב-של הילד, וכל יום
אמרה ל-בנה לפחות פעם אחד: "לעולם-לעולם-לעולם אל תפתח את הדלת
שברצפה."
אבל הוא היה ילד, וסקרנותו גברה מיום ליום. ואם הייתם אתם
ילדים, לא הייתם פותחים את הדלת ברצפה? בוודאי ש-כן.
לכן יום אחד פתח הילד את הדלת שברצפה, נכנס, ולא שב.
- - - - - - - - - - - - - -
רות שנאה את הסיפור הזה. היא הכירה אותו רק כשבגרה, כי אביה לא
הקריא לה אותו מעולם. מבקרים כתבו שהספר הוא מבחינת "התעללות
בילדים," אחרי הכול זה היה ספר ילדים. גם המו"לים חשבו כך, אבל
בגלל הקשרים והכבוד לטד הוציאו אותו לאור. זה היה ספר הילדים
הראשון שלו.
הילד בסיפור זו הייתה בעצם רות כשמריון הייתה בהריון. ומריון
לא הייתה מאושרת גם אחרי ש-רות נולדה. והייתה, הייתה דלת
ברצפה, אמיתית, באיזה מקום...
- - - - - - - - - - - - - -
כשאדי ירד מהמעבורת הוא לא ראה את טד, שהכיר מתמונות, וחשב
שהוא שכח אותו. אבל היה מרותק לאישה אחת מאוד יפה ומרשימה
שנופפה בהתרגשות ללא הפסק. הייתה לו הרגשה שהיא מנופפת לגבר,
והוא הניח שהיא מנופפת לנוסע שירד מהמעבורת.
היא לא הפסיקה לנופף גם כשירד לרציף והיה במרחק נגיעה כמעט
ממנה. הוא ממש היה יכול להריח אותה, והיה לה ריח משגע. ואז היא
נתלה ממנו את המזוודה הקטנה ואמרה "שלום אדי." באותו הרגע אדי
חשב שהוא מת במקום. האישה הייתה משגעת. לא היו לו הצלחות רבות
אצל בנות, והוא למד בבית-ספר לבנים בלבד. מה, הוא היה מאונן על
קטלוגים אופנה של בגדים תחתונים לנשים!
"גברת קול?" הוא שאל.
"מריון." היא ענתה. הוא אמר שהוא ציפה למר קול.
"טד." היא אמרה.
זה היה מוזר. בלי גברת ומר ואדון. פשוט שמות.
הם פסעו לעבר הרכב, הכניסו את התרמיל והמזוודה שלו, ומריון
נתנה לו את מפתחות המכונית והציעה שינהג.
בתוך התרמיל הייתה המתנה העטופה לילדה רות, שנמעכה ועברה
התעללות קשה בדרך. את המעטפה השמנה שאביו מסר לו הוא זרק עוד
במעבורת. היא הכילה שמות, כתובות, ומספרי טלפון של בוגרי
בית-הספר שאמורים "לעזור זה לזה בשעת צרה."
כשהוא ישב במושב הנהג, והיא לידו, הזין שלו עמד כמו טיל
בליסטי.
"אני לא יודע את הדרך." הוא אמר.
היא ענתה - "אני אתן לך את כל ההוראות וההנחיות הדרושות."

אדי הבין מהר שהזוג קול על סף גירושים. טד ומריון בקושי נפגשו
במהלך הימים. הם לא היו אוכלים ביחד, לא מבלים ביחד, לא ישנים
ביחד. אדי ניחש שהם גם לא שוכבים זה עם זו.
רות הילדה כמעט לא ראתה את אדי במהלך החודש הראשון. הבית היה
גדול וסדר היום שלהם היה שונה בזמן ובמקום.
עבודתו של אדי הייתה קלה, כעוזר לסופר טד. המטרה שלה הייתה
בעיקר להבין איך עובד סופר, רעיון של אביו מינטי שסידר לו את
העבודה. אדי רצה להיות סופר. אבל הוא גם קיבל 50 דולר לשבוע.
שנת 1958, ואחרי הוצאות היה חוסך עשרים דולר לשבוע. הוא עסק
הרבה בשליחויות של דואר, מכולת, וכן הסעות של הילדה והמטפלת,
או הילדה ומריון לים בחודשי קיץ אלה, וכמו כן היה מסיע את טד
מהבית הגדול לבית השכור וחזרה מרחק שלושה קילומטרים כשטד יישן
בחדר השכור. לעיתים הם היו עובדים בפינת עבודה בבית השכור שהיה
קטן והכיל שני חדרים גדולים שהמטבח כלול בשטח של אחד החדרים,
ולעיתים עובדים בחדר העבודה בבית הגדול. אדי עסק בהדפסה של
תשובות למכתבי מעריצים-ילדים, ותיקונים של ספר עליו עבד טד בשם
"קול שמנסה לא להשמיע קול." זה היה סיפור קצר מאוד, כיאה לספר
ילדים, אבל טד היה מחליט מדי יום להשמיט משפטים, להוסיף
משפטים, ואף היה "משתעשע" בהחלפת פסיקים לנקודות, פסיק-נקודה
ל-קו וכדומה.
לילדה היו שלוש מטפלות, לבוקר, צהריים ולילה. רק עם זו של
הלילה הוא הסתדר. אבל דווקא בלילה הוא העדיף לבלות לבדו בעיר
או בחדרו.
לפעמים היה סועד במזנון המבורגרים, או מבקר בסרט. פעם ראה את
מריון באולם הקולנוע בו ישב כשהיא לבדה. היא לבשה את הסוודר
הוורוד שבו ראה אותה כשנפגשו לראשונה. הוא היה חולם עליה
לפעמים עם הסוודר הוורוד הזה.
משום ש-כל הבית היה מלא תמונות ממוסגרות של הילדים, אלו
שנהרגו, היו גם כמה באזור חדרו של אדי. הייתה תמונה אחת חביבה
עליו במיוחד, בו מצולמת מריון מנומנמת וסתורת שיער בתוך מיטה
רכה, חשופת כתפיים בתוך מה שנראה ככותונת לילה. בפינות שונות
במיטה היו שני כפות רגליים של ילדים שונים. המרחק ביניהם היה
גדול, וגם שרוול הפיג'מה היה שונה, ואדי סבר בתבונה כי כל כף
רגל שייכת לאחד הילדים שמתו. התמונה הייתה קצת בעלת גוון של
חוץ-לארץ, ואכן, הוא לא ידע, אבל היא צולמה במלון בפאריס. אדי
העריך שפעם הזוג קול היו מאושרים. חברים, ילדים, מכרים, משפחה.
והכול הלך התמוטט לעזאזל כשהילדים נהרגו בתאונת המכונית.
למעשה בהבהרה ממוסגרת הם נהרגו בעקבות ויכוח בין הוריהם, לכן
יצאו מהבית. גם טד וגם מריון ידעו את זה, וזה היה אשם ששקל
עשרים טון על ראשם.
אבל הם מעולם לא התווכחו או כעסו במופגן זה על זו ולהיפך
בנוכחות רות הילדה. שניהם גם לא השמיצו זו את זה ולהיפך
באוזניה.
הסיבה העיקרית שטד הסכים להצעתו של מינטי, ושכר את אדי בנו,
היא שאדי בעל רישיון נהיגה. טד קיבל שלילת רישיון בתקופה הזו,
לכמה חודשים, ב-של נהיגה בשכרות.
לעיתים רחוקות היה טד משתמש באופניים שלו כדי לנסוע. לילה אחד
קיבלו לבית משפחת קול טלפון מבר משקאות לא רחוק שטד יצא לא
יציב על אופניו והביעו דאגה. אדי נסע במכונית בכיוון ההפוך
לאסוף אותו בדרך, אבל טד שהיה גם עקשן וגם שיכור באותה עת
העדיף להמשיך עם אופניו, האופניים, מאשר לעלות למכונית.
ועכשיו האקשן -
התמונה הזו של מריון במיטה ריתקה את אדי בן ה-16, והוא נהג
להסתיר בנייר דביק את כפות הרגליים, להציב את התמונה על כיסא
ליד מיטתו כך כאילו מריון מביטה בו, ולאונן.
לילה אחד בתחילת מעשה אוננות כזה נשמעו דפיקות בדלת וטד שאל אם
הוא ורות יכולים להיכנס. אדי מיהר להחזיר את התמונה וללבוש את
מכנסיו, התמונה חזרה למקומה על ה-וו בקיר, וטד נכנס כש-רות
בזרועותיו. טד היה קצת שתוי, אבל כמו בדרך כלל, זה לא השפיע על
מזגו החיצוני הטוב. הוא אמר ש-רות חלמה חלום, והיא רוצה לראות
את אחת התמונות שנמצאות בחדר. היא רצתה לראות את התמונה בו
מצולם טימותי פצוע בברכו, ואת תומאס מנסה לטפל בו. טד הסביר
לאדי ש-רות נחתכה מצדף בים, חלמה חלום, ולכן רצתה לראות את
התמונה.
טד היה זחוח, אבל הילדה הייתה דרוכה כאילו הבינה שמשהו לא
בסדר, וכנראה ראתה את התמונה של מריון עם שני כפות הרגליים
המוסתרות בנייר דביק, כי היא כעסה על אדי ושאלה בתקיפות "איפה
הרגליים? מה עשית?" (רות הייתה בת 4) טד לא הצליח לרדת לסוף
דעתה, וכמובן שאדי לא ניסה להבהיר את התמונה. אבל עוד יומיים
אחרי זה שאלה אותו רות כשנפגשו במהלך היום מה עשה לרגליים,
ועוד בנוכחות אנשים.
מאז לא הוריד את התמונה וגם הסיר את הנייר הדביק מעל התמונה על
כפות הרגליים של האחים. אבל היה ממשיך לאונן בפנטזיה על
מריון.
ואז גם החל לעורר את עצמו בעזרת בגדיה. בעיקר כותונות לילה,
תחתונים וחזיות.
לילה אחד סידר את בגדיה על המיטה בצורה שאדם, כלומר היא, היה
לובש. הוא היה עירום, והתכונן לאוננות ממושכת. ולפתע הביט וראה
אותה מביטה בו. לקח למריון רק שבריר שנייה להבין מה אדי עושה,
עירום עם בגדיה, והיא יצאה משם ואמרה מעבר לדלת, מהמטבח, שהיא
מתנצלת והיה עליה לדפוק בדלת לפני שנכנסה.
אדי חשב שהוא מת במקום, כמו ברגע בו פגש אותה לראשונה.
היא אמרה שוב ושוב שהיא לא כועסת, רק קצת נבוכה, וזה דווקא
מחמיא לה. לקח לו זמן לצאת מהחדר והיא אמרה שלא ירגיש רע,
"שימחת אישה זקנה," היא אמרה, והוא אמר שהיא לא זקנה (בת 39)
והחל לבכות. אחרי הכול היא גם נראתה צעירה בעשר שנים מ-גילה.
היא ניחמה אותו, ואמרה לו שזה בסדר, ואפילו חיבקה אותו, אבל לא
באופן מיני. היא אמרה שהיא מכירה ילדים בגילו, וזה מה שילדים
בגילו עושים. הוא צבר אומץ והכריז שהוא אוהב אותה, והיא ביקשה
ממנו שלא יאהב, ושאלה אותו איזה בגד שלה הוא הכי אוהב. הוא אמר
"את הסוודר הוורוד," והיא הייתה על סף צחוק, ורק אז הבין
שמעולם לא ראה אותה צוחקת. "הדבר הישן הזה?" היא אמרה.
לאחר כמה לילות הוא גילה לילה אחד על מיטתו את הסוודר הוורוד,
וכן תחתונים וחזייה שלה, מסודרים על מיטתו בצורת לבוש.
("תחגוג, ילד," היא בטח חשבה.)

נחזור לתחלואי הנפש שלנו...
מריון ידעה שטד בעלה בוגד בה. גם אדי כבר גילה זאת. ושניהם כבר
גילו אחד על השנייה, (כלומר מריון ואדי) שהם יודעים. ולכן
אפילו דיברו על זה. מריון הזמינה את אדי למסעדה, והוא כיאה
ל-בן סביבה משכילה וכדומה, ובהתאם לזמן, 1958, לבש מקטורן
ועניבה. לפני שהם יצאו אמרה לו מריון להסיר אותם, כי הם לא
הולכים למקום כזה. ואכן זו הייתה מסעדה די עממית לאן שהגיעו
כשמריון עצמה נהגה. המלצרים, הוא שם לב, הכירו את מריון וידעו
מה תרצה לפני שביקשה. והיא התחילה לדבר. היא סיפרה שהייתה
בהיריון עם תומאס כשהייתה בתיכון מטד, ואז נישאו. אז גם יצא
הספר הראשון שלו, של טד, שהיה רומן. הוא זכה לשבחים ונמכר יותר
מהממוצע לרומן ראשון של סופר. ואז עשו את טימותי, וכשהוא נולד
יצא הרומן השני של טד, שהיה הרבה פחות פופולארי גם בתגובות וגם
במכירות. למעשה הוא מכר חצי מכמות הרומן הראשון. הרומן השלישי
זכה כמעט להתעלמות מוחלטת, ונחל כישלון חרוץ, וטד התייאש והחל
לכתוב לילדים. ביתם הנוכחי הוא בעיירת נופש, אך קודם הם היו
נודדים בין עיירות מכללה, כלומר מקומות עם אוניברסיטאות,
מכללות, תרבות, ואתם הבנתם את העניין. טד היה אומר שאלו מקומות
טובים לילדים. והיא הייתה חושבת שאלו מקומות טובים בשבילו
לבגידות שלו, כי הוא אהב נשות מורים צעירות ומתוסכלות. וכן,
היה בוגד. והיא ידעה, ולא אמרה. היא בעצמה סיימה בגרות עוד
כאם, ולמדה לתואר ספרות שזכתה בו לאחר עשר שנים, לקח לה זמן כי
היו ילדים וכדומה. ובדיוק כשהתכוננה סוף-סוף לכתוב - נהרגו
ילדיה. ולכן, וזה די מובן, זה חיסל את קריירת הכתיבה שלה לפני
שכתבה אפילו מילה. היא ידעה על גברת ווהן, הבגידה הנוכחית של
טד. גברת ווהן הייתה אישה צעירה ואם צעירה שעברה את כל המסלול
של טד, מדוגמנות עם הילד, ואז לבד, ואז בעירום, ואז קדימה
למיטה. ווהן הייתה קטנה וכהה, פראית למראה, ונראתה למריון
ולאדי קצת לא-יציבה ובעלת משהו אלים באופייה. בדרך חזרה היא
נתנה לאדי לנהוג, היא אמרה לו עוד קודם שהיא מאמינה שטד שכר
אותו בעיקר כנהג. בבית היא הראתה לו את כל התצלומים על הקירות
של הילדים, וסיפרה את הסיפור של כל תצלום ותצלום. רק אז הבין
אדי מדוע הייתה רות נסערת כשגילתה אז שהסתיר את הרגליים של
הילדים.
למחרת היא הגיעה לבית השכור וחבטה בדלת. בגדיה שלה, מריון, היו
על המיטה לפני מעשה. (אוננות) אדי היסס, השאיר אותם ופתח לה את
הדלת. וכאילו לא קרה כלום מאתמול היא סיפרה לו את הסיפורים של
התצלומים בבית שכור זה, תצלומים של הילדים. אז ראתה את הבגדים
שלה על המיטה וגרמה לו להודות (אחרי שחשפה את הנחתה שתומאס ידע
אישה, אבל טימותי לא, לפני שנהרגו,) שאדי עצמו בתול. היא אמרה
שזה לא טוב, זה צריך להשתנות, אחרי הכול - כל מה שנערים בגילך,
היא אמרה, רוצים - זה סקס.
היא התפשטה, הוא התפשט, הוא לא ידע מה ואיך, והיא דחפה את ראשו
לשדיה הצמידה את ידו למפשעתה. (לפות. לקוס. לוואגינה. לנרתיק.)
באותו הרגע הוא גמר בתוך כף ידו. זה היה כ"כ מהיר, שאפילו היא
נרתעה בהפתעה. הוא שטף קצת את עצמו, והיא, כאישה מנוסה, חיכתה
לו לסיבוב שני. זה ברור שהפעם לא יגמור כה מהר, שניהם ידעו את
זה. אדי הכיר לה טובה שלא ברחה. הוא הביט בעיניה, היא בעיניו,
בלה בלה בלה, מלאכים ופיות. "אני מאושר." הוא אמר לה. "אני
אראה לך מה זה אושר." היא אמרה ו"אכלה" אותו.
התצלום האחרון לפני הזיון שמריון הראתה לאדי, היה של שני הבנים
המתים עומדים בפתח מכללה, ומעל הפתח מסותתות באבן בלטינית
המילים (אני מתרגם) "גשו הלום, נערים - והיו לגברים." התצלום
הזה היה תלוי מעל למיטה בו מריון עשתה את אדי גבר.
מריון לא הייתה טיפשה, אבל היא לא העלתה על דעתה את הכוונה
הנסתרת של טד ביחס לאדי כששכר אותו - שיהיה מאהב למריון אשתו.