מיכל הייתה מחונכת עכשיו. אבא חינך את מיכל הקטנה, מיכל שתמיד
קטנה, מיכל שצריכה שאבא ידאג לה אפילו בגיל 25, כי אבא יודע
הכי טוב. הוא חיבק אותה בתחילה, הרי אבא אוהב את מיכל הקטנה
שלו. בתו היחידה מאם שהחליטה לברוח לארה"ב. אבל אז הוא רחרח את
פיה ואמר בקול שקט "מיקי. את שתית אלכוהול." זו לא הייתה שאלה.
זו הייתה אמירת עובדה. היא הלכה לסרט בפרוורי העיר. אבל שם
בחור אחד כבן 27 או 28 איחר לסרט ושאל אותה מה קרה בינתיים.
היא סיפרה לו. הוא זרק הערה צינית על התפתחות העלילה, ומ-פה
לשם היא מצאה את עצמה עם הבחור היחיד, מזה 5 שנים שאמר לה שהיא
יפה בעיניו. הלכו לפאב לדבר על כוס בירה גדולה, הוא היה מקסים,
"עד כמה שגבר יכול להיות מקסים", כמו שהייתה אומרת אימא. והיה
מספיק ג'נטלמן לתת לה את מספר הטלפון שלו בלי לבקש את שלה.
כאילו אמר - הכדור בידייך. כשהם נפרדו היא קנתה בקיוסק פחית
קולה לא כדי לשתות, אלא כדי לשטוף את פיה מ-ריח האלכוהול. אבל
אבא הריח אצלה אלכוהול, לא בגלל שיש לו חוש ריח מפותח, כי אבא
יודע הכי טוב. עיניה התרחבו כשהיא הבינה שהיא נתפסה. ואז אבא
האהוב, שהתגאה בהיותו אדם ללא שיגעונות של שתייה או עישון,
הכניס לה אגרוף בעין. באותו הרגע לא נותר לה להרגיש ולראות
דבר, מלבד תחושת כאב צורב וכמה כוכבים שהתפוצצו בראשה. "אבא...
בבקשה..." היא ייבבה. אבל אבא היה כבר בעולם אחר, עולם בו עליו
לעשות את מה שאבות שנשותיהם זנחו אותם צריכים לעשות. לחנך את
ילדיהם / להתנקם במין הנשי. הוא הכה אותה מכות רצח כש-כל
האגרופים מכוונים לפנייה. לבסוף כשהוא גמר פנייה היו פרסומת
לדיסק פסיכודאלי חדש. "עכשיו," אמר אבא לאט, "כל פעם שתסתכלי
במראה, תזכרי - לא לשתות, לא לעשן." ותודה רבה לקהל על מחיאות
הכפיים. כשהיא הסתכלה באביה בפנייה הכואבים, היא לא הביטה בו
בשנאה, אלא ברחמים. אבא חושב ורוצה שתחשוב שהוא יודע הכי טוב?
לא, הוא לא יודע כלום. וכשאבא ישן מיכל כבר הייתה מחונכת. כך
לפחות עד שיחת הטלפון. היא הסתכלה במראה שבחדר באמבטיה ונזכרה
בבחור אותו פגשה באותו יום. הוא אמר לה "את באמת יפיפייה." אבא
דאג לשנות את זה. בלילה, כשאביה ישן בחדר השני, היא האזינה
לאידית פיאף והטלפון צלצל. היא ענתה מיד לאחר הצלצול הראשון.
"הלו?" לאחר שיחת הטלפון הייתה למיכל צניחת מוראל. היא חשה
תחושה של "נשבר לי הזין" משתלטת עלייה ומכניסה אותה לפינה עם
הגב לקיר. עייפה, חלשה, אך נחושה, היא שלפה מזוודה קטנה שהייתה
מונחת מעל הארון והתחילה לארוז. המועקה פשטה בה, היא לקחה
קופסת סיגריות מהמסתור והציתה לעצמה את תערובת הזפת והניקוטין.
"את מעשנת?" היא הסבה את ראשה בפראות לכיוון הקול, שיערה השחור
הארוך, הלא מטופח, נזרק על פנייה והסתיר את עיניה. היא נראתה
כמו נערה מבוהלת שנתפסה במשהו אסור. מבעד לקווצות שיערה היא
ראתה את אביה עומד יחף עם תחתוני בוקסר בלבד לגופו, שמן
ומקריח, ומבט מטורף בעיניו. ואז היא ראתה את עיניו של אביה
נודדות לכיוון המזוודה שעל המיטה. היא כבר ארזה הכול חוץ מכמה
תחתונים. "מיכלי," הוא אמר בלגלוג, "נדמה לך שאת הולכת
לאן-שהו?" "אני צריכה לנסוע..." היא מלמלה. "ולאן נדמה לך שאת
צריכה לנסוע?" שאל אביה כמו שורה מתוך שיר. "אני לא יכולה
להגיד לך." היא אמרה בקול שקט. "תראי את המצב," אמר אביה
בתוכחה, "את מעשנת כמו זונה, את נוסעת כדי לעבוד כזונה, ובכלל
יש לך פרצוף של זונה ואופי של זונה כמו שיש לאימא שלך. את
חושבת שיש לך זכות לחיות בעולם הזה ללא אישורי. את חושבת
שאלוהים אוהב אותך. את חושבת שיבוא יום ואיזה גבר סרסור יתאהב
בך. את חושבת שמגיע לך להיות מאושרת. ואת חושבת שמותר לך לעשות
איזה צעד בלי לשאול אותי אם אני מרשה לך. ובשורה התחתונה - את
חושבת שאת לא שייכת לי. אז הנה מבזק חדשות - בלי אישור שלי,
אין לך זכות לחיות. אלוהים מתעב אותך. אפילו הגבר הכי בודד
ורגיש בעולם לא יתאהב בך, וגם מוגבל שכלית לא יסכים לגעת בגוף
שלך. לך לא מגיע להיות מאושרת. ולפני כל צעד שאת עושה - את
צריכה את אישורי. ובשורה היותר תחתונה - מיכל. מיכלי. מיקי.
את, נשמתך, גופך, מחשבותייך וחייך, שייכים לי. ועכשיו אני גם
עומד להזכיר לך את זה. לכן אני רוצה שתיכנסי לחדר השני ותחזרי
תוך שלוש דקות עירומה, ועם חגורת העור כדי להזכיר לך. ואם תעשי
את זה תוך שתי דקות במקום שלוש, אז אולי אני אכה אותך עם הצד
בחגורה בו לא נמצא האבזם." זה תמיד היה באיזה פינה באחורי
מוחה, משהו שהיא הדחיקה. משהו שהיא לא רצתה להאמין בו. אבל
עכשיו, ממש עכשיו, כל מה שהיא סירבה להודות בו - עלה לפני השטח
והציף את מוחה. ואלה היו שלוש מילים שבפעם הראשונה היא הרגישה
שלמה איתם - אבא הוא אויב. אבא עמד מולה מלא ביטחון שהנה היא
הולכת לעשות את מה שהוא ביקש. והיא, מרגישה כמישהי שצוחקת אל
מול כיתת יורים, הגישה את הסיגריה לשפתיה וינקה עשן. עם העשן
שהיא נשפה משפתיה היא ראתה את עיניו של אביה נדרכות והופכות
לעיניה של חיית טרף שנאבקת על חייה. ומה שגרם לאביה להתנפל
עליה זה שהיא הושיטה את ידה האוחזת בסיגריה בהפגנתיות, ואיפרה
לפניו על הרצפה. רגע אחרי שאפר הסיגריה היה על הרצפה, הוא כבר
היה מרוח בכתם שחור קטן תחת כפות רגליו של אביה, בעוד אגרופים
לשיפוץ הפנים מוטחות בפנייה. בעוד אביה מכה אותה בלי לשקול
אפילו שהיא תנסה לתקוף חזרה, היא הרימה ברך חזקה עמוק אל תוך
אשכיו. בעודו מתכופף בכאב ופולט אוויר מסריח של אנקה, היא אחזה
ברדיו המזמזם והנחיתה אותו על ראשו. 160 ק"ג של עצמות, שומן
ורקמות קרסו לרגליה בתוך תחתוני בוקסר לבנים. הוא ניסה לקום,
והיא הורידה שוב את הרדיו על ראשו. הפעם המכה הייתה חזקה יותר,
והרדיו, שהיה מחובר לחשמל, התפרק וחשף חוטי חשמל שננעצו בעינו
הימנית של אביה. הוא הספיק לפרכס רגע, בעוד היא מושכת את החוט
משקע החשמל. הפעם הוא לא זז יותר. היא בדקה לו את הדופק, הוא
היה יציב. הוא יחיה. משהו קרה לאביה שעיוות את מוחו והחדיר בו
שנאה לנשים, זו לא אשמתה. "הפעם אני לא חוזרת." היא לחשה לאביה
שלא שמע. "יש לי משהו לעשות, ואחרי זה... כל דבר, כל דבר בכלל,
אבל בלעדיך." היא הכניסה כמה תחתונים למזוודה, לקחה כסף
וסיגריות ויצאה מהבית. "את בסדר?" שאל הבחור שישב ליד מיכל
באוטובוס. משהו היה בכל זאת מפחיד כשהיא חושבת לקראת מה היא
נוסעת, אבל אז עולות עיניו הנדהמות של אביה כשהיא איפרה לפניו
על הרצפה, וכמה שהיא מנסה, היא לא מצליחה להחניק בתוכה את
הצחוק המטורף שכאילו פורץ לא מתוך בטנה, אלא מתוך מוחה. כולה
הייתה צחוק אחד גדול על אבא. חרא עליך, אבא. היא חושבת. חרא
עליך. ושוב פורץ ממנה צחוק של אדם שנמלט מכיתת יורים. "זו
בדיחה פרטית..." היא מלמלה לבחור לידה. "אתה לא תבין."