שולף קיסם משיניו ומשתמש בו למטרות נלוזות. אני לא יכול להגיד
לו די. מחטט עם הקיסם עמוק בתוך העור שלי. איך אגיד לו די?
במקום זה הוא עושה לי קעקוע, אני לא אומר לו די. זה כואב, הוא
אומר אתה רצית. אני אומר אני עדיין רוצה.
זה כמו שמכניסים סימן על העור, אני אומר לו, והוא לא מבין. זה
כמו אות מלחמה, או סימן של תקופה שנצרב על העור. הוא לא מבין.
זה לא קישוט, אני אומר נעלב ונכנס להתקלח. הוא עומד בפתח הדלת
ומביט בי. זה כאילו אתה לא עירום לגמרי, הוא אומר. זה מה
שרציתי, אני אומר.
בחום הקיץ הקעקוע מזיע הרבה זיעה מלוחה דביקה, יש מישהם
שמכבדים, יש לא. בנות אוהבות לעשות קעקוע גם כן, ואני יוצא
לרחוב עם הקעקוע על המצח כמו ג`יימס בונד מטורלל מודרני, כי
היום כולם מטורללים. לא? אני לא מטורלל, הוא אומר ואוכל פרוסת
לחם בממרח שוקולד עם מלפפון חמוץ. אני שפוי לגמרי. תראה, יש לי
אפילו אישור. והוא מראה לי את האישור עם שמו שהבן-אדם הזה והזה
שפוי לחלוטין. אתה רואה? הוא אומר מרוצה. נתנו לי את זה אחרי
שהורדתי לעצמי את הזרת ברגל.
למה הורדת? אני שואל.
נראתה לי מיותרת, הוא אומר.
בכל זאת זה לא מה שאנחנו משמיעים כשאנחנו מאזינים לפיקסיז. קיץ
בא והולך, וגם חורף. גם אם נדמה שלא.
כן, אה? הוא מצחקק. זה נראה כאילו תמיד, קיץ כמו חורף, אבל זה
לא.
זה לא, אני אומר.
בבוקר כזה אנחנו קצת נוגעים במילים. אפשר להכניס את כל השמש
לתוך המרפסת, הוא מתפעל מהחלונות.
אפשר להכניס גם גשמי חורף, אני אומר, זה כבר לא מוצא חן
בעיניו.
אפשר לישון במרפסת, הוא אומר שוב.
אין מקום למיטה, אני אומר.
נפנה חפצים, הוא מחזיר.
אבל באמת אפשר סתם לזרוק שם מזרן וכרית. זה שובר קצת את הגב,
אבל זה אפשרי. כמו מה? כמו התחת שלי באוויר.