[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
צדדים

יום הולדת
בקושי ראו אותי, למרות שעמדתי שם לא רחוק. הם היו שקועים
במסיבת יום ההולדת שלהם עם כל העוגה בקצפת, ומתנות לילד, הם לא
ראו אותי. אבל אני עמדתי שם בפתח של המטבח וראיתי את הכול.
ראיתי את העיניים הרעבות שמבקשות זה מזה, שמבקשות זה את זה. כל
מי שהיה לו פחות כסף - עיניו היו יותר רעבות. בעיקר עיניה.
הנשים. הגברים בהו בפחד אילם מתחת לגבות שחורות וכל מבט שלהם
מדד את החליפה והנעליים של השני. הנשים שיחקו את המשחק - כמה
המתנה יפה, וזה הוא יוכל להשתמש ב... הרי הילד כל-כך מוכשר
ופיקח, ממש דומה להורים שלו, בלה, בלה... היו להן הנשים
שפתונים אדומים מודגשים מדי ופודרה בלחיים, ובגדים כבדים
ומסורבלים עם קישוטי בד, והבגדים הסריחו מבושם ונראו ישנים.
והשיער שלהן היה נוקשה והנעליים עם עקב שזה כבר לא באופנה,
ובגילן בקושי הצליחו לעמוד על העקבים, ובטח שללכת. הן היו זזות
על הנעליים כמו שעורה ברוח שמתכופפת כל הזמן, ומתנדנדת לכאן
ולשם, ומתנצלת. וההורים של הילד היו אטומים והילד היה מבסוט עד
השמיים, ולפעמים הביט סביבו במבט תוהה. ורק אני הייתי נכנס
מהפתח רגע למטבח, מוזג משהו קר לשתות, שוטף ואוכל אשכול קטן של
ענבים, ומפשפש בשקיות הפיצוחים שמהם כיבדו את האורחים בחוץ
בתוך קערות-צלוחיות זכוכית קטנות.



צד ב'
אם אני אלך, אולי לא אחזור. אם אני אלך, אולי לא אוכל לחזור.
אבל שאלה - מה אתה עושה ער בשעה כזאת? בלילות האחרונים שנתי
נודדת. גם ביום אני לא יישן מספיק. מצבי המחשבתי והגופני לא
טוב, כרגע. אולי זה החורף שמנסה להגיע.. אבל אולי אני משוגע,
ואולי לא, אני בהתלבטות קשה לגבי העניין. אני מסוכסך עם עצמי.
מה שבראש לא מסתדר עם מה שבלב שלי. אולי אני משוגע על תיאטרון.
אולי מבקרי תיאטרון מזוקנים מפחידים אותי, הם אוהבים רק את חוש
ההומור של עצמם. אני שואל מה לא בסדר, אם בכלל, איתי. אולי אני
עייף. אולי זה סוף הקיץ. אולי יש בי תשוקה לנצל את כוחי לרעה
ולכפות את עצמי על כבשים או עזים ביחסי-מין אנאליים ברוטליים
לסיפוקי האישי, רק שלי. ואולי אני צריך להירגע, לנוח, ולישון
הרבה. ואולי לא. אולי אני צריך לקרוא, ואולי לא. אולי אני צריך
לעשות לי טיולים, ואולי לא. אולי אני צריך מישהי, ואולי לא.
אולי טוב לי כל העניין, אולי רע. אולי אני מאשים את עצמי,
ואולי אני מאשים אחרים, ואולי אני רק מאוכזב, ואולי משועמם.
אבל לא יכולתי להאזין לבילי הולידיי, היא קרעה אותי. אז החלפתי
דיסק. היא אולי לא חושבת עליי, אבל היא זוכרת אותי. גם אני קצת
זוכר. היה יכול להיות ככה או ככה או ככה. או לא. אולי אני
מתרשם מאיכות הכתיבה של עצמי. אולי אני הומו. אולי אני הומו
שמאוהב בעצמי אני. אולי אני הומו שאוהב אותי. אני כל-כך החלטי
לגבי אני. אין הרי כמוני, זה ידוע לי. אז למה אני - אני? כי אם
לא, אז מי אני? היא? אולי אני מי, מי שאני. ואולי אני אוהב
אותי, קצת לידי. מאוד הייתי רוצה להיות איתי, זה אפשרי? מה
הטלפון שלי? אעשה צלצול אחד ודי, ואחכה שאחזור אליי. הרי אני
קנאי. אשמדאי. חשמונאי. הלליי! כי ידענו אני ועצמי אהבה של אני
לעצמי. אני מאוד אהבתי אותי, למה בגדתי בי? לא יפה מצידי, אחרי
כל מה שעשיתי למעני. איזו טעות איומה ליפול למאורה. שם שוכנת
הלביאה. נגמרה ההשראה. להתראות בתוכנית הבאה. עד אז שלום
ותודה.



מכסח הדשא
מכסח הדשא לא ידע מה נפל עליו בימים אלה, הדשא לא הפסיק לגדול.
הוא חקר בנושא וגילה שזה דשא אהבה - כמה שיש יותר אהבה בסביבה,
הדשא גודל מהר יותר. מכסח הדשא לא היה חכם במיוחד וגם לא
סימפטי במיוחד - הוא גמר בדעתו לחסל את מוקד האהבה באזור. הוא
חיפש מהיכן נובעת אותה אהבה, הלך הרבה באזור, ולאט גילה נערה
צעירה עם צעיף דק וכובע שהייתה הולכת בחיוך חולמני, נהנית מזיו
החמה וציוץ הציפורים, ומברכת את הבריאה. את מי היא אוהבת? הוא
תהה. הוא חקר עוד קצת בנושא וגילה שפשוט יש לה אהבה לחיים. היא
אוהבת את היקום ואת העולם ואת אלוהים... זה לא ייתכן, חשב
לעצמו מכסח הדשא, והכניס בה מכות.
תקופה קצרה אחר-כך הדשא אכן הפסיק לגדול פרא. והוא היה מכסח
אותו לעיתים נדירות. אך חלפו רק כמה חודשים והנה שוב הדשא החל
צומח בלא הבחנה והוא היה נאלץ לכסח אותו פעם בכמה שעות. זה לא
ייתכן, חשב לו מכסח הדשא, ושוב ניסה לבדוק מאיפה נובעת אותה
אהבה. שוב אותה נערה, רק שכעת היא בביתה עם חבר והם אוהבים עד
בלי די. לכן יום אחד שהחבר יצא למכולת לקנות ביצים וחלב הוא
דקר אותו למוות. זה יסדר את העניין, חשב מכסח הדשא. אך הפעולה
שלו הייתה חריפה מדי, כך נראה. כי הדשא התייבש כליל והצהיב,
ולבסוף חשף קרחות אדמה ונעלם. לאן הדשא שלי נעלם, בכה מכסח
הדשא. יש להחזיר את האהבה על כנה. הוא הלך ברחוב וראה את אותה
נערה חבולה על כיסא גלגלים, עיניה עייפות ומלאות דיכאון, והיא
מייללת בכאב אוי-אוי עולם אכזר. אתן לה סוכרייה, חשב מכסח
הדשא, ומעט אהבה תזרום אל תוכה. הוא ניגש אליה והציג את עצמו
והציע לה סוכרייה.



צד ד'
בסוף נדמה זה לא משנה מה אתה כותב על המחברת של כיתה א`. אתה
מעלעל אחורה, דף ראשון, כמו שער לספר - "שלום כיתה א`". לאט זה
הולך ומסתבך, גם משוואות, גם מילים מסובכות שבהתחלה שבורים
וכתובים בהיסוס, ואז זורמים ונתקעים, ובהמשך אפשר למצוא איזה
שבריר סיפור וחצי שיר. כיסאות על השולחנות, כי מי ששוטף את
הרצפות לא צריך להרים אותם, ואיזה פתק אחד או שניים או שבעה
שזרוק על הרצפה "תן להעתיק" אני אדבר איתך אחרי השיעור".

לי שורף הביצים, יש לי גרבצת, ואני מנסה לגרד כמה שיותר
בצנעה, אבל הילדה רואה. "תסתכלי," היא אומרת לחברתה, "מה?" היא
שואלת. "שמש מגרבץ!" "שמש!" צורחת המורה. "מה?" "תפסיק למולל
את הענבים שלך לפני כל הכיתה." כולם פורצים בצחוק. "אבל המורה,
מגרד לי..." "תתאפק." "אהבל," אני חוטף לאטמה לראש מהמושב
האחורי. "המורה, הוא הרביץ לי!" "עמית, הרבצת לשמש?" לא...!"
"שמש, למה אתה משקר? לך תעמוד בפינה." "אבל המורה..." "בפינה
אמרתי!" הכיתה פורצת בצחוק. "תפתחו בעמוד 52." "המורה, שמש
ממשש את הביצים!" אומרת אביגיל בגועל. "שמש, הגעת לי עד לכאן,
צא מהכיתה!" "אבל המורה, זו לא אשמתי..." "אל תתווכח. קח מטאטא
מהשרת ותטאטא את המסדרון, לפחות תעשה משהו מועיל."



זהב
חלומות. זה מה שנשאר לנו כשהילדים עזבו את הבית, כשהחתולה מתה,
כשהתוכי נפח את נשמתו, כשהשתיל בעציץ התייבש ומת. אישה שקטה,
קצת מפוחדת, צנומה בת 70, שעדיין מכינה אוכל לעצמה וגם לי
בסירים קטנים, על אש קטנה, מאכלים שלמדה מאימה. עדשים, גרגירי
חיטה עם פסוליה, אורז עם הרבה רסק עגבניות,  ספגטי נטול צבע.
אישה שקוראת מעט, אוכלת מעט, צופה מעט בטלוויזיה, מתקלחת בבוקר
ולפני השינה, יושבת בחוץ על ספסל ומביטה בילדים משחקים. היא
הייתה מחלקת להם פעם סוכריות, עד ששמעה לחישות שהיא מרעילה
לכאורה ילדים. אז היא הפסיקה. לפעמים הילדים נותנים בה חיוך
חשדני, והיא מעגלת מעט את שפתיה. עיניה בורקות מעט בלגלוג על
חשדנותם.

דרכיי מצומצמות ולא חשובות. אני עשוי טלאים שמסתירים היטב את
העבר. אני קורא וצופה בחדשות כי זה מעניין אותי, לעיתים אני
נאנח - אך דבר לא באמת נוגע בי, רק מעגל פינות. אני קורא את
עיתון הבוקר ואת עיתון הערב, אני מתקלח בצהריים, ובקיצים גם
בבוקר ובערב, אני אוכל בניחותא ובאורך רוח את בישוליה הטפלים,
אני ממתיק עוגייה, או שוקולד, לפי. אינני מתערב בענייני
הצעירים ולא המבוגרים, חי ממילה קטנה למישהו ומיד מושך את ידי.
הסודות הקטנים של השכנים תמיד מתגלגלים לאוזניי באורח פלא.

איננו עושים אהבה, לא יותר. בגיל 70 שנינו איבדנו עניין
ביצרים. לעיתים היא חותרת אליי למגע, כמו ילדה קטנה, ואני מנשק
את עיניה ואת רקתה. מרחרח בסתר את עור פנייה אותו היא מורחת
בקרמים ללחות ורעננות, מתענג על רכות שיערה בקצות אצבעותיי.
אנחנו נרדמים מחובקים למרות שלעיתים אנחנו מתעוררים עם שרירים
תפוסים. מכינים אחד לשנייה קפה בבוקר ומדברים ללא מילים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי ייתן
ובגלגול הבא
יהיו לך
פנוטיפים של אבא
שלך!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/1/14 1:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה